סיפורי שדות חקלאיים

לפני שבוע הייתי בתערוכת כלי רכב כבדים לחקלאות, ושמתי עין על מלגזה יפהפייה שעמדה שם באיזו סככה צדדית. אני חקלאי במקצועי ולשם פרנסתי, ואני זקוק למלגזה חזקה ואמינה שתסייע לי להרים ולהעביר משטחים כבדים של תוצרת חקלאית איכותית (ישר מהשדה שלי, כמובן). אנשים חושבים שחקלאות נעלמה מהעולם, אבל זה ממש לא ככה; אחרת מאיפה אתם מקבלים את כל הפירות, הירקות, הלחם והדגנים לשולחן האוכל? רק מהחקלאות, החיה והנושמת.

החקלאות בישראל התפתחה יפה מאוד בשנים האחרונות. ישראל תמיד הייתה מוכרת כחלוצה בתחום החקלאות, משנות ה-50, ולמרות שכיום ירדה גדולתה בתחום זה - אנחנו עדיין שולטים בנושא (מישהו אמר טפטפות?). כלי רכב כבדים מסייעים לכל חקלאי לבצע את עבודתו כראוי - מהטרקטורים הכי מורכבים ועד מלגזות פשוטות להרמה ולשינוע. למי יש כוח להרים ארגזים מלאים בפרי הדר, ששוקלים עשרות קילוגרמים.

מאז שאני זוכר את עצמי גדלתי בטבע ובקרבת שדות חקלאיים. גם אבא שלי היה חקלאי וגידל תפוזים, כמעט מקום המדינה ועד שנפטר. אני הרחבתי את תחומי הפעילות והתחלתי לגדל פירות הדר נוספים וגם עגבניות. יש לי חבר בעמק יזרעאל שמגדל חיטה ודגנים, ויש לו פי שניים יותר שטח מאשר לי. העבודה שלו תלויה, לא רק במתקני הרמה כמו מלגזות, אלא גם במכונות זריעה וקצירה (קומביין, למשל). הוא אפילו שוקל להתקין שם מערכת ניווט לוויינית, כזו שתנחה את הקומביין בצורה אוטומטית לאורך ולרוחב שדות החיטה שלו. חבל שאי אפשר לעשות אותו דבר עם מלגזות וארגזי תפוזים...

אני שמח שהחקלאות הישראלית ממשיכה להתפתח ולמצוא פתרונות חדשים.
חשוב שנזכור מאיפה מגיע חלק נכבד מהאוכל שלנו לשולחן.