הכל בגל מבט קטן - חלק ראשון

הכל בגלל מבט קטן / נדב הגלילי nadavglili@gmail.com
"בוקר טוב זהבי, באיזה כיתות המבחן"? שאל נדב, בעודו עולה במדרגות הבניין החדש של הפקולטה.
"אהלן, בוקר טוב. קומה שנייה, כיתות 203 עד 207." ענה בחיוך פרופסור זהבי. "בהצלחה עם השאלות המנג'סות".
"תודה", נדב ענה, מגחך, ועלה בזריזות למעלה
הוא היה המתרגל בקורס של שנה ב', בעודו, בסך הכל, סטודנט בשנה רביעית לתואר מהנדס. המבחן הגיע, והוא נכנס לכיתות, לענות לסטודנטים על שאלות.
למען האמת, זו הייתה בשבילו סיטואציה קצת מוזרה. בסך הכול התחיל ללמוד שנתיים לפניהם, והנה הוא מלוהק לתפקיד המתרגל. מוזר, אבל שיהיה. לא היה ברור לו איך הוא צריך להתנהג בתור מתרגל: רשמי, רציני, או מה בכלל.
הוא נכנס לכיתה, ועבר בין הסטודנטים. מדי פעם מישהו שאל אותו שאלה, וזה היה קצת משעשע וקצת מעורר אמפטיה לראות איך השאלות מגיעות, כמעט כולן, מלחץ של סטודנט שדווקא כנראה מבין את החומר.
בקדמת הכיתה הורמה יד, ונדב פסע לעברה. מכיוון שהיה כבר אביב, נדב לא יכול שלא לשים לב לרגל השזופה, החשופה, עטופה במכנס קצר. הוא הגיע לסטודנטית, ומוחו אמר לרגע "אה, וואללה". הוא כבר שם לב אליה לפני כן, בתרגולים. היא הייתה חביבה בתרגולים, עם פנים יפים ונעימים. צליל קולה נשמע נעים וחכם. היו לה שאלות אינטליגנטיות, והיא נראתה טיפוס לעניין.
נדב רכן אליה, כדי לענות לה. אך בעודו מתכופף, עיניו נמשכו, אה, כלפי מטה. הגופייה הכתומה חבקה, במאמץ מסוים, זוג שדיים מרהיבים למראה. מספר נקודות חן קטנטנות היו פזורות לאורך המפגש בין ההתקמרות הכל – כך מעוררת תיאבון, לבין הבד של הגופייה. כל זה לקח לא יותר מהרף עין. הוא לא התכוון לנעוץ מבט, ואף לא ממש שם לב לסיטואציה, אך כשעלה מבטו לעבר עיניה, היה בהן רוגז ומעט עלבון ובוז. כאילו אומרת לו: "הלו, יש כאן אדם, לא חתיכת בשר"!
הוא הרגיש קצת מבויש, כאדם שנפל למקום נמוך ולא עמד במבחן אנושי קטן. הוא ענה על שאלתה במהירות האפשרית, והמשיך הלאה. למען האמת, הסיפור הזה די ביאס אותו. לא כך היה צריך לנהוג. מצד שני, נו באמת. בחורה שנראית כל כך טוב, והולכת עם מכנסיים קצרים וגופיה, צריכה לצפות למבטים, לא? אם את לא רוצה להיתפס כמו גוש בשר, אל תלכי כמו גוש בשר.
נו, מילא.
אחרי המבחן הוא ישב עם כמה חבר'ה בדשא, ואכל קרטיב. היה יום יפה, והשמש חיממה אותו. הקרירות של הקרטיב על שפתיו, לשונו וחיכו היו מענגים, ועצלות רכה פשטה בו. לפתע היא עברה על המדרכה, בדיוק מולו. אופס, איזו פדיחה, חשב לעצמו נדב. הוא הסמיק קצת כשראה אותה, וכשראה שהיא רואה אותו, הביט מיד לכיוון אחר. אחרי שעברה, הרים את עיניה. "יא אללה, איזה ישבן", חשב לעצמו. ישבנה היה כלוא במכנסיים הקצרים, והתנודד מעט, כה מעט, ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה. קטן, אבל לא ממש קטן. כזה שפשוט בא לך לתפוס, למעוך, לנשוך ולנשק. נדב חייך לעצמו, ניער את ראשו וקם להרצאה הבאה.

יאללה, מתחיל עוד סמסטר. נדב נכנס לכיתה, לתחילת התרגול הראשון. אמנם הוא התכונן היטב לתרגול, אבל בכל זאת הוא היה קצת לחוץ. בכל זאת, איך יתפסו אותו הסטודנטים?
הוא התארגן לשיעור, פתח את קלסר שלו והרים את העיניים לסטודנטים שמולו. באמצע השורה השנייה ישבה היא. היא הביטה בו, וחצי חיוך משועשע על פניה. נדב התבלבל לרגע, ולא ידע מימינו ומשמאלו.
מיד הוא הסתובב אל המפלט של הלוח והתחיל לרשום.
בסוף התרגול היא ניגשה אליו. ופניה –טבעיות במבע, כאילו כלום. היא שאלה אותו: "נדב, אפשר לשאול שאלה?"
"אה, כן, בטח." נדב ענה, נבוך. היא שאלה "לא הבנתי למה משתמשים בנגזרת שנייה ולא בראשונה כדי למצוא את האופטימום".
"תזכירי לי את השם", אמר נדב.
"גילי".
"או, סוף סוף יש לה שם", אמר לעצמו נדב.
"טוב, זה די פשוט. האופטימום הוא לא כשהמהירות מגיעה למקסימום, אלא כשהתאוצה מגיעה למקסימום". הוא הביט בעיניה, ולא ראה בהן כלום, חוץ מהקשבה לתשובה.
"אה, ואללה, אתה צודק, זה באמת די פשוט. תודה, בי"
"להתראות". מבטו ליווה את דמותה המתרחקת לכיוון הדלת. "נשים", אמר לעצמו. לך תבין. מה זה החיוך המשועשע הזה מתחילת התרגול? ואחר כך, כאילו כלום.
במשך הסמסטר, הוא פגש בה מדי פעם במסדרונות. ובכל פעם הופיע על פניה חיוך מדוד, משועשע. כאילו היא מרוצה מבדיחה פנימית בינה לבין עצמה. נדב כבר התרגל לזה, אם כי לא ידע מה זה אומר. מה שהוא כן ידע, זה שמדובר בבחורה שחבל על הזמן. בגובה של בערך מטר שישים וחמש, היו לה פרופורציות מקסימות. היא לא הייתה עם מבנה רזה של דוגמנית, וגם לא מלאה. היה משהו ברגליים שהיו רזות, שזופות וקצת ארוכות, בישבן העסיסי, לא גדול אך לא קטנטן, במותניים הצרים, בחזה השופע והמוצק, בצוואר הארוך, בפנים היפות, מאירות העיניים, בשער החום – אדמדם, שהיו מעוררי תיאבון. סקסיים בלי להיות פרובוקטיביים. ההליכה שלה, צורת הדיבור שלה, החיוך שלה, האינטליגנציה בלי הקרירות של האינטלקטואלים, החום בדיבורה. כל אלה היו סקסיים במין צורה טבעית, כאילו בלי כוונה, בלי פרובוקטיביות. טוב, נו, אולי טיפה עם כוונה...
באחת הפעמים שעברה מולו, באחד המסדרונות, היא הייתה שקועה בשיחה עם מישהי. היה נדמה לו שהיא קלטה אותו בזווית העין, אבל הוא לא היה בטוח. מה שעוד היה נדמה לו, שהיא הזדקפה מעט תוך כדי הליכה, שדיה הגאים מובלטים מעט, ישבנה, אוךךךך ישבנה, מורם מעט אחורנית. היא נדה בראשה כשעברה מולו, ושוב אותו חצי חיוך על פניה.
וביום המבחן, כמו שעון, שוב היד המורמת מקדמת הכתה. שוב, רגל שזופה תופסת את עינו. ושוב גופיה. וואו, איזו גופיה. חזה היה צמוד לגופיה, והחזיה הציצה מעט מימין לה. וכל זאת רק במבט מהצד ומעט מאחור. "הפעם," חשב נדב, "לא תקרה לי פדיחה כזו". הוא ניגש אליה, התכופף מעט, והקפיד, בריכוז ובמאמץ, להישיר את עיניו אל עיניה מ ה ש נ י ה ה ר א ש ו נ ה. היא הביטה אל תוך עיניו, ופלג גופה העליון מתוח מעט קדימה. מבטה היה כמתחצף. "כן, גילי?" הוא אמר, וקולו כמעט שרעד מעט. הוא כמעט לא שם לב לשאלה, שהייתה סתמית לגמרי. הוא ענה לה, וכל אותו זמן עיניה מביטות ישירות אל תוך עיניו. הוא לא היה בטוח שהיא מקשיבה בכלל לתשובה. לבסוף אמרה לו "תודה", והוא המשיך הלאה.
דמו רתח בו במקצת, והוא הרגיש את תחילתה של זקפה מתעוררת בו. למרבה המזל השאלות של הסטודנטים האחרים הסיטו את תשומת ליבו.
בסוף המבחן הוא ניגש לחניה והתיר את הטוסטוס. בעודו חובש את הקסדה, עיניו נתקלו בגילי, יוצאת משער האוניברסיטה עם שתי חברות, והן שקועות בשיחה. היא הבחינה בו, נדה בראשה קלות, עם חיוך רחב מרוח על שפתיה החושניות, והמשיכה הלאה בלי להמתין לתגובתו.
חודשיים עברו. נדב סיים את הלימודים, אבל נשאר בעיר. הוא מצא עבודה מעניינת, עם שכר לא רע בכלל. החיים היו נחמדים. הוא גם שמר על קשר הדוק עם חבר'ה מהאוניברסיטה.
ערב אחד הוא הלך למסיבה במועדון "הפורום", שארגנו בנות החוג למדעי ההתנהגות. בכל זאת, חסרים בנים בחוג...
הוא בא עם כמה חברים, והיה אחלה. מוזיקה טובה, בירה טובה, המון אנשים. לפתע, בין ההמון, הוא ראה אותה עומדת בקצה השני של המועדון, בירה ביד ומבטה אליו. הוא ננער מעט, וחייך. היא הרימה מעט את כוס הבירה לברכה, וחייכה אליו בחזרה, בחום. מישהו אחר היה בטח ניגש מייד אליה ומפגיז אותה באיזה משפט מבריק. אבל לא נדב. הוא לא יודע מה לעשות במצבים האלה. אז חוזרים לחבר'ה וממשיכים לרקוד.
ה-DJ היה מעולה, והמוזיקה דגדגה בכל גופו, מבקשת ממנו להיסחף. אם יש משהו שהוא אוהב, זה לרקוד כשיש מוזיקה טובה. רגליו, מותניו, ידיו, חלציו, ראשו נכנסו לתיאום עם השיר, רוקדים בריכוז הולך ומתכנס פנימה, בחדווה, בכיף וכמעט בטירוף. תמיד בקטעים האלה הוא היה צריך לעצור קצת בעצמו, אחרת זה כבר ממש יהיה מוגזם מול כל האנשים.
השיר הבא קצת הרגיע אותו. אחלה שיר, אבל לא מטריף. הוא ירד מהרחבה והלך לשטוף פנים ולשתות קצת מים. כשחזר ועלה לרחבה, גילה אותה פתאום רוקדת מולו. הוא חייך אליה וצעק (אין ברירה, חייבים לצעוק) "אהלן". היא חייכה אליו וצעקה "היי". ואוו, איך שהיא נראית. מכנסיים ארוכים, צמודים, מדגישים את חמוקיה. חולצה קצרה, קצרה מאד. בעצם חולצת בטן, שחשפה את מותניה הצרות ומעט מעט מבטנה השטוחה. שערה, חום - אדמדם, היה פזור.
אתם יודעים, נורא מצחיק לראות בנות רוקדות. בדרך כלל, הן לא ממש רוקדות. עומדות ומניעות טיפה את גופן מצד לצד בצורה סמלית, כמציגות עצמן לראווה בצורה מאופקת. כל כך מלאכותי, טיפשי.
אך לא גילי. היא רקדה מולו בתנועות גמישות, משוחררות. היא נראתה כמי שחיה בשלום עם גופה, ונהנית להרגיש את עצמה רוקדת. היא רקדה יפה, מתואמת מאד עם השיר, ובעיקר מותניה זזו עם הקצב. הוא לא יכול שלא להביט עליה רוקדת, מעריך את הריקוד ומעריץ את גופה הבוטח, המשוחרר והסקסי.
הוא הרים את עיניו ופגש את עיניה, מביטות בו בשביעות רצון של אישה היודעת את ערכה, ומזהה את המשיכה שלו אליה. היא נצמדה אליו מעט, והתרחקה. רקדה מולו, לצידו, מאחוריו ושוב מולו. הוא נהנה מהמשחק, משחק איתה בחתול ועכבר, שם יד על מותנה ומתרחק, מתקרב ושוב היא נעלמת הצידה. נדיר, נדיר למצוא בחורה כזו, שאפשר ליהנות באמת מהריקוד איתה, בלי לנסות ולהיות ייצוגי. אחרי כמה שירים הוא רמז לה בתנועת ראש, והם ירדו מהרחבה.
"רוצה לשתות משהו?" הוא שאל? "מיץ תפוזים", היא ענתה. "בירה אחת הספיקה לי". הוא נד בראשו בחיוך והלך לבר. הם מצאו פינה מעט שקטה, ודיברו על כלום ועוד כלום. עיניה היו מבריקות, והיא הייתה יפה, מאד יפה ומאד סקסית. בשלב מסוים היא שמעה קול צועק "גילי!" היו אלה 2 הבחורות שראה איתה באוניברסיטה בזמנו, עומדות לא רחוק מהם. גילי הפנתה את ראשה וחברתה הנידה בראשה, כאומרת "יאללה, זזים." היא חייכה אליו, אמרה "ביי לך" ופשוט נעלמה.
טוב, זה היה מבאס. לא מספר טלפון, לא כלום.
הוא עלה על הטוסטוס שלו זמן קצר אחר כך. הוא דהר הביתה, מזמזם שיר שרקד קודם לכן לצלילו. איזו בחורה, חשב לעצמו. איזו בחורה. אחרי המקלחת הוא גילה שהוא קשה כמו אבן, וחם כמו פלדה מלובנת. הוא אונן במיטתו מתוך צורך דחוף, והגיע לאורגזמה חזקה ופראית, גופו רועד.