+ הגב לאשכול
עמוד 1 מתוך 3 123 אחרוןאחרון
תוצאות 1 עד 15 מתוך 39

אשכול: אינדקס פורום-"צבא וגיוס"


  1. #1
    מנהל אתר בדימוס הסמל האישי של YaKuZa
    הודעות
    820
    תודות
    הצטרף ב
    11/01/2005
    שם פרטי
    אורי
    מיקום
    תל אביב-יפו
    גיל
    22
    מין
    זכר

    ברירת מחדל .:: אינדקס פורום - "צבא וגיוס" ::.

    עקב נפילת קישורי אינדקס המידע שאבירם הכין,
    הכנתי (shayetet13) אינדקס נוסף.

    מה יש באינדקס?
    1. אינדקס אתרים חשובים
    2. ריכוז כל הטלפונים שתצטרך.
    3. תהליכי מיון וגיוס, כולל גם תהליך צו ראשון, חיילים בודדים, ילד יחיד וכו'.
    4. כל דרגות צה"ל.

    תודות ל-Aviram,shayetet 13 ול- iDrA יתקבלו בברכה.
    לחצו כאן והורידו את המדריך כקובץ word





    סטיקר הפורום :
    [img]http://img152.imageshack.us/img152/2782/2copyqg7.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    http://img152.imageshack.us/img152/2782/2copyqg7.jpg

    קרדיט ל:Rydon


    קרדיט למדנאל.
    נערך לאחרונה על ידי Adon; 11/11/2007 ב: 16:03.
    בברכה, אורי.


  2. #2
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    606
    תודות
    הצטרף ב
    14/12/2005
    גיל
    25
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    חבר'ה אני מבקש ממכם! בלי תגובות!
    מי שיש לו מאמר על יחידה מסוימת, שלא מצוינת כאן מוזמן להוסיף..
    תודה לאבירם על המאמר שלו על יחידת שלדג.
    אני חוזר בלי תגובות...



    <center>סיירת מטכ"ל</center>

    סיירת מטכ"ל (או "היחידה") הוא שמה הלא-רשמי של יחידת עילית צה"לית, המסונפת לאגף המודיעין במטכ"ל. יעודה המקורי של סיירת זו הוא איסוף מודיעין מעבר לקווי האוייב, אך היא מאומנת בכל סוגי הלוחמה היבשתית, ובמיוחד בתחום הלוט"ר (לוחמה בטרור). נחשבת ליחידה הטובה ביותר בצה"ל מבחינת יכולותיה הצבאיות.

    הסיירת הוקמה בשלהי 1957 ביזמתו של רס"ן אברהם ארנן (נפטר ממחלה כשכיהן כתת אלוף) - בעידודו של מי שהיה אז ראש אגף המבצעים האלוף דוד אלעזר ובברכת הרמטכ"ל משה דיין. היחידה הוקמה בעקבות לקחי מודיעין במהלך ובעקבות מבצע קדש. הסיירת הוקמה בשילוב של ותיקי חיל המודיעין ויוצאי יחידה 101 ויחידת הצנחנים. עצם קיומה לא אושר רשמית עד סוף שנות השמונים של המאה ה־20, ויכולותיה ופעולותיה נחשבות סודיות ביותר גם היום. המוטו שלה הוא "המעז מנצח" (המוטו מושאל מהיחידה המקבילה בצבא הבריטי, SAS - "שירות אווירי מיוחד").

    הקבלה לסיירת ומסלול האימונים שלה הם מהקשים ביותר בצה"ל. מועמדים שנמצאו מתאימים לאחר הצו הראשון מקבלים זימון ליום סיירות. ביום הסיירות נערכים מבדקים גופניים. אלה שעוברים ובוחרים ללכת לסיירת מטכ"ל מקבלים זימון לראיון עם פסיכולוג שבודק את התאמתם ליחידה, והמתאימים מוזמנים לגיבוש. הגיבוש נמשך שישה ימים ונערך במכון וינגייט, העוברים אותו מקבלים זימון לבדיקות רפואיות מקיפות אחרונות (שלב ההמתנה) שבסופו נודע למלש"ב שבשלב ההמתנה אם הוא התקבל או לא. המתקבלים מגוייסים לסיירת ומתחילים בסדרת אימונים הנמשכת מעל לשנה וחצי. בחצי השנה הראשונה מתאמנים חיילי הסיירת כצנחנים מן המניין. לאחר מכן מתחיל האימון המתקדם בו מושם דגש מרכזי על ניווט, והמסיימים אותו זוכים להתקבל כלוחמי סיירת לכל דבר.

    סיירת מטכ"ל הצמיחה כמה מהמפקדים והמנהיגים של ישראל. בין בוגריה ניתן למצוא שני ראשי ממשלה: אהוד ברק שהיה מפקד היחידה ובנימין נתניהו שהיה מפקד צוות. שאול מופז היה סגן מפקד הסיירת. עוד מבוגרי הסיירת הם הרמטכ"ל משה יעלון שהיה מפקד היחידה, ראש השב"כ אבי דיכטר, ראש המוסד דני יתום, והאלופים עמירם לוין ושי אביטל.


    פעולות של היחידה שזכו לפרסום
    בין פעולותיה הגלויות:

    הפשיטה על האי גרין במלחמת ההתשה (1969).
    9 במאי 1972 - השתלטות על מטוס "סבנה" שנחטף לנמל התעופה לוד.
    9 - 10 באפריל 1973 - מבצע "אביב נעורים", שבו פעלו כוחות הסיירת בביירות.
    אוקטובר 1973 - מלחמת יום הכיפורים:
    הריגת 40 אנשי קומנדו סורים בקרב ברמת הגולן.
    חילוץ סא"ל יוסי בן-חנן. על המבצע קיבל יונתן נתניהו את עיטור המופת.
    3 ביולי 1976 - מבצע אנטבה.
    1980- חילוץ בני ערובה מגן הילדים במשגב עם.
    12 באפריל 1984 - השתלטות על מחבלים שחטפו אוטובוס בפרשת קו 300
    1994 - חטיפת מוסטפה דיראני - חוטפו של הנווט רון ארד מלבנון, בכדי לקבל מידע ובכדי שישמש כקלף מיקוח.
    לצד הצלחות כגון אלה שנמנו לעיל ועוד עשרות משימות שלא פורסמו, מצויים כשלונות אחדים, ובהם:

    אסון מעלות: חילוץ כושל של תלמידים שנלקחו כבני ערובה
    נסיון החילוץ הכושל של החייל החטוף נחשון וקסמן מידי פעילי החמאס ב- 14 באוקטובר 1994. בפעולה זו נהרגו וקסמן וקצין הסיירת ניר פורז.
    אסון צאלים ב&#39; תרגיל שבמהלכו נהרגו חמישה מלוחמי היחידה עקב טעות של לוחם אחר.
    תאונת אימונים שבה מתו שניים מלוחמי היחידה ממכת חום באימון באזור אילת, ובעקבותיה מתוך הרגשת אחריות התפטר עמוס בן אברהם, מפיקוד על היחידה.
    רוב פעילותה של הסיירת בזמן שלום היא איסוף מודיעין או תגובה לפעולות טרור נקודתיות. בזמן מלחמה התקשתה הסיירת למצוא את מקומה. במלחמת ששת הימים "רדפה" הסיירת אחר המלחמה וכמעט בכל מקום שהגיעה אליו הושגה כבר הכרעה. במלחמת יום הכיפורים נלחמה הסיירת בעיקר בסיני ובחרמון.

    במלחמת לבנון התעקש מפקדה, שי אביטל, שהסיירת תהווה יחידת חי"ר לכל דבר, וכך היה.

    <center>שייטת 13</center>

    שייטת 13, או הקומנדו הימי, הינה יחידת עלית בצה"ל, הפועלת במסגרת חיל הים. היחידה מבצעת מבצעים סודיים ושומרת על גבולותיה הימיים של מדינת ישראל. על מנת להתקבל ליחידה דרושות איכויות גבוהות, בתחומים שונים, כמו נאמנות, כושר גופני, כוח רצון וכדומה. בסיס הקבע של היחידה שוכן בעתלית. היחידה מחולקת ל-4 תת יחידות: פושטים, משיטים, צוללים ויחידה רביעית מסווגת.

    מסלול הכשרת הלוחם בשייטת נמשך כ-20 חודשים ונחשב לקשה ביותר בצה"ל. המסלול מתחיל ב-6 וחצי חודשים של טירונות חי"ר ואימון מתקדם, ולאחר מכן קורס צניחה, צלילה קרבית, ניווטים ולוחמה בטרור בים וביבשה, שייט, הפעלת סירות תקיפה ושלב ייעודי.

    במהלך אינתיפאדת אל-אקצה מבצעת היחידה מבצעים מיוחדים גם ביבשה.

    היחידה מפעילה בחופשת הקיץ קורסי הכשרה לבני נוער בוגרי שביעיות, במסגרת גדנ"ע צלילה.



    היסטוריה
    מקים השייטת יוחאי בן נון, לימים מפקד חיל הים, ביצע פעולות של קומנדו ימי עוד בימי שלטון המנדט הבריטי, במסגרת הפלי"ם, פלוגות הים של הפלמ"ח. בן נון פעל בעיקר כנגד ספינות סיור בריטיות כשהוא משתמש באמצעים פרימיטביים כדי להטביע כלי מלחמה מהשורה הראשונה של בריטניה הגדולה, שתפקידם היה לעצור את ההעפלה לארץ.

    לאחר קום המדינה התגבשה היחידה בראשותו של בן נון, לאחר קשיים רבים של העברת הסמכויות מהפלמ"ח לחיל הים, וכמו כן איחוד של מספר יחידות משנה שהתגבשו במהלך הזמן (סירות נפץ, צוללים, יחידה להפעלת טורפדו בשלט רחוק) כשכול אחת מהן התחרתה בשניה.

    שייטת 13 ביצעה פעולות קומנדו נועזות בים, בין השאר בטיבוע משחתות ערביות, חבלה ימית ופשיטות על קיני המחבלים בלבנון. שייטת 13 לקחה חלק במבצע אביב נעורים יחד עם סיירת מטכ"ל והמוסד בו חוסלו בביירות מחבלים מארגון ספטמבר השחור שהיו אחראים לטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן.

    מלחמת ששת הימים
    במלחמת ששת הימים ספגה שייטת 13 כשלונות אחדים:

    לוחמי שייטת 13 נשלחו לתקוף נמלים בסוריה, אך לא ביצעו את המשימות.
    כוח שהצליח לחדור לנמל פורט סעיד לא איתר את המטרות שנקבעו לו.
    לוחמים שיצאו מהצוללת "אח"י תנין" חדרו לנמל אלכסנדריה, ושישה מהם נפלו בשבי.
    מלחמת ההתשה
    ב-20 ביולי 1969 השתתפו לוחמי השייטת, יחד עם לוחמי סיירת מטכ"ל, בפשיטה על האי גרין. סגן עמי איילון, לוחם השייטת, קיבל את עיטור הגבורה על חלקו בקרב זה.

    המלחמה בלבנון
    פעילותה הנועזת של שייטת 13 במהלך השנים הייתה מלווה במספר קטן, יחסית, של נפגעים. הפעולה הקשה ביותר, מבחינת מספר הנפגעים, ידועה בשם אסון השייטת: בלילה שבין ה-4 ל-5 בספטמבר 1997, יצא כוח של 16 לוחמים למבצע שטיבו עדיין לא פורסם. הכוח נתקל במארב מטענים שגרם ל-11 הרוגים, ולכוח החילוץ נגרם הרוג נוסף.


    זהרון "ערום". כלי שיט המשמש את שייטת 13 בימינו.[עריכה]
    אינתיפאדת אל אקצה
    בפרוץ אינתיפאדת אל אקצה בשנת 2000, לקחה שייטת 13 חלק פעיל בלחימה, דבר שעלה לה באבדות. לוחמי השייטת חיסלו עשרות מחבלים, ועצרו מאות. [1] כמו כן, תפסו לוחמי השייטת שלוש ספינות שהבריחו נשק לפלסטינים - קארין איי (הגדולה שבהן), סנטוריני ואבו-יוסוף. על פעילותה כנגד הטרור זכתה השייטת להערכה רבה ואף קיבלה את צל"ש הרמטכ"ל בשנים 2002 ו-2003.

    האבדות של השייטת הביאו לביקורת מצד ההורים השכולים על כך שצה"ל מסכן את בניהם בכך שהוא לא משתמש מספיק באמצעים כבדים כגון דחפורים ומסוקי קרב בשביל לפרוץ לבתים ממולכדים של מחבלים.

    בשנת 2004 הושעתה השייטת זמנית מפעילות לאחר שארגון בצלם האשים את החיילים בכך שבמהלך פעולה בג&#39;נין ירו במבוקש ששכב פצוע ולא היווה סכנה לחיילים. תחקיר שנערך ע"י אלוף פיקוד המרכז הצדיק את הירי אל עבר המבוקש בטענה שהייתה לחיילים סיבה מוצדקת לחשוד שהוא מסתיר רימון יד בידו, אך מתח ביקורת על "כשלים מקצועיים" שהיו בפעולה. אחרי התחקיר הוחזרה השייטת לפעילות.

    <center>יחידת שלדג</center>
    - יחידת העילית של חיל האוויר הישראלי. על-פי פרסומים לא רשמיים, מטרתה העיקרית היא סיוע קרקעי לפעולות חיל האוויר, לרבות סימון מטרות עבור נשק מונחה. על-פי פרסומים לא רשמיים, היחידה שוכנת בבסיס פלמחים.


    היסטוריה
    היחידה הוקמה בשנת 1974, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, כפלוגת מילואים של סיירת מטכ"ל. בהמשך הפכה ליחידת העילית הייעודית של חיל האוויר, עם התעוררות הצורך בסמנים קרקעיים עבור נשק מונחה.

    מפקדה הראשון של היחידה היה מוקי בצר, ובין מפקדיה נמנים תא"ל (במיל.) גיורא ענבר, ניצב (בדימוס) אליק רון, אלוף בני גנץ (מפקד מז"י) ותא"ל גל הירש (מפקד עוצבת הגליל). תא"ל טל רוסו שירת ביחידה כמפקד בדרגת סמ"ר, ובמהלך מלחמת לבנון קודם לדרגת סרן ללא מעבר קורס קצינים.

    מיון והכשרה

    גיבוש - גיבוש סיירת מטכ"ל (שישה ימים) אחרי מעבר יום סיירות, או גיבושון ייעודי (ארבעה ימים) אחרי מעבר גיבוש קורס חובלים או גיבוש שייטת 13.
    מסלול לוחם - כ-22 חודשים. כולל טירונות חיל רגלים, אימון מתקדם, סדרות ניווט וקורסי צניחה, לוחמה בטרור, צלילה, מודיעין וסיור, צליפה, שיתוף פעולה אווירי וסימון מטרות.
    הכשרה ביחידה - כ-4.5 חודשים.
    שירות קבע - 18 חודשים.
    פעילות

    על פי פרסומים זרים, היחידה נטלה חלק במבצע אופרה - תקיפת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981, ובפעולות נוספות של חיל האוויר, לרבות סימון מטרות בלייזר עבור טילי הלפייר.

    <center>יחידת החילוץ והפינוי בהיטס (669)</center>

    סמל יחידת החילוץ 669יחידת החילוץ והפינוי בהיטס (669) היא יחידת החילוץ של חיל האוויר הישראלי, ונחשבת לאחת מיחידות העילית של צה"ל (לצד סיירת מטכ"ל, שייטת 13, יהל"ם ויחידת שלדג). היחידה הוקמה בשנת 1974, בעקבות מלחמת יום הכיפורים (במהלך המלחמה ביצעה יחידת החילוץ המקורית - שהתבססה רובה ככולה על אילתורים - כ-5,000 פינויים), וייעודה המקורי היה איתור וחילוץ טייסים שנטשו בשטח אוייב, תוך מתן טיפול רפואי ראשוני. בפועל, היחידה מתפקדת כיחידת החילוץ המוסק (חילוץ באמצעות מסוקים) של צה"ל, והיא משמשת לחילוץ כוחות לוחמים, חילוץ מטיילים שנפצעו, חילוץ צוותים ימיים וכו&#39;. היחידה מורכבת מגף חילוץ שכולל עשרות לוחמים, גף פינוי שכולל עשרות רופאים וחובשים וגף טכני. היחידה עושה שימוש במסוקי הסער של החיל - האנפה (שמו העברי של בל 212, מסוק סער בינוני וותיק), הינשוף (בלק-הוק, מסוק סער בינוני מתקדם) והיסעור (מסוק תובלה כבד).

    מסלול הכשרת הלוחם ביחידה אורך כשנה ושישה חודשים. הוא כולל טירונות חי"ר (חיל רגלים) נוקשה, קורס חובשים קרביים (שלושה חודשים), טירונות יחידה (כחמישה שבועות, כוללת מאמצים גופניים ועבודה עם מסוקים), קורס מ"כים (חודשיים, כולל אימוני חי"ר וניווטים), ושלב ייעודי - שכולל קורסי צניחה, צלילה, מילוט, קשר, אימוני מסוקים, ואימוני חילוצים מכל הסוגים - יבשה, ים, קניון, צוקים, כלי שיט, מקורות מים ועוד. בוגרי המסלול נדרשים למלא שירות קבע של 16 חודשים.

    <center>יחידת דובדבן</center>


    סיכת היחידהיחידת "דובדבן" הינה יחידת חי"ר מיוחדת התנדבותית הפועלת בשטחי יהודה ושומרון ונמצאת ת"פ פיקוד המרכז בצבא ההגנה לישראל.

    עיקר פעילותה של היחידה היא מעצר מבוקשים בלב שטחים עוינים, כאשר חלק מהפעילות נעשית בצורה מסוערבת (כלומר: הלוחמים מחופשים לעוברי-אורח ערבים).


    היסטוריה

    היחידה הוקמה בתחילת שנת 1987 (טרם פרוץ האינתיפאדה הראשונה) על מנת למנוע פעילות חבלנית עויינת. בתחילת דרכה, הורכבו הצוותים ביחידה מלוחמים מהקומנדו הימי ומסיירת צנחנים.

    בשנות האינתיפאדה הראשונה פעלה היחידה ביהודה ושומרון ואילו ברצועת עזה פעלה יחידת שמשון אשר פורקה עם הקמת הרשות הפלסטינית ב־1994 חלק מחייליה הועבר לדובדבן.

    מאז הקמתה ביצעה היחידה אלפי מבצעים, חלקם באופן מסוערב בגזרת יהודה ושומרון.

    בשנת 2000 נקלעה היחידה למשבר בעקבות תקלה מבצעית של ירי דו-צצדי (כלומר: חיילי דובדבן ירו בטעות על חיילי דובדבן) בעת ניסיון למעצר מבוקש בכפר א-סירה א-שמעליה. מהירי נהרגו 3 חיילים ב"דובדבן". בעקבות הכשל המבצעי הוחלף מפקד היחידה בסא"ל אייל וייס, שתרם רבות לשיקום היחידה. ברם, ב-2002 התרחשה סדרת תאונות נוספות, שהחמורה שבהן היא מותו של מפקד היחידה, סא"ל אייל וייס, שנהרג מהתמוטטות קיר כאשר דחפור די-9 הרס בית של מבוקש. בעקבות מבצע חומת מגן החלה היחידה שוב לחזור לעניינים, תחת פיקודו של נדב פדן (כיום מפקד בה"ד 1). היחידה פעלה באופן אינטנסיבי ביותר בתקופת מבצע דרך נחושה.

    בשנת 2005 זכתה היחידה לצל"ש הרמטכ"ל בגין ביצוע מבצעים רבים בתנאי לחימה קשים ומורכבים על מנת לעצור מבוקשים ולסכל פיגועי התאבדות רבים. במבצעים אלו הראתה היחידה רמה מבצעית גבוהה מאוד, פיתחה ידע מבצעי והשיגה תוצאות מבצעיות מרשימות (פרסום בנושא מאתר צה"ל).

    גיוס ליחידה והכשרת הלוחם
    מועמדים בעלי נתונים מתאימים שאותרו בגיבוש צנחנים כטובים ביותר, יתגייסו לצנחנים ולאחר כשבוע יצאו לגיבוש שאורכו כ-4 ימים. בסיומו, הטובים ביותר יתחילו את המסלול שמשכו כ 18 חודשים.

    מסלול הכשרת הלוחמים בדובדבן דומה למסלול הכשרת לוחמי הסיירות, אולם בהכשרה משולבים גם אימוני לחימה מיוחדים הכוללים הכשרת לש"ב, לוט"ר ארוך, הכשרה בתחום ההסתערבות, קורס מ"כים, ולימוד השפה הערבית, מנהגים ודרכי התנהגות. היחידה נחשבת לאחת היחידות הקרביות והאיכותיות ביותר בצבא, ולמקצועית ביותר בתחומה, ועל כן הקבלה ומסלול האימונים הינם הקשים ביותר.


    <center>יחידת מגלן</center>


    יחידת מגלן הוקמה באמצע שנות ה-80&#39; והורכבה מחיילים מיחידות מורכבות שהתקבצו יחד ליחידה החדשה. לוחמי היחידה חובשים כמותות אדומות, אך אינם שייכים לחטיבת הצנחנים אלא תחת פיקודה של אוגדת מילואים. זאת בשל תפקידיהם המיוחדים.

    ליחידה שורה של התמקצועיות בפעולות מיוחדות והיא פעלה שנים רבות בגבול הצפון, כאשר טרם צאת כוחות צה"ל מלבנון, פעלה היחידה שם רבות בפעולות שלא ניתן לפרסמן. עם תחילת הפעילות האינטנסיבית של צה"ל בשטחים החלה היחידה לסייע גם בפעולות מעצרים ובדרך כלל ניתנה לה משימות מורכבות - מעצר מבוקשים, שעל פי הערכות נדרש כוח מיומן ומיוחד. בשנה שעברה נפצע באורח קשה קצין מהיחידה בעת פעילות מעצרים בשטחים. הקצין נפצע מאש כוחותינו.




    מידע זה נלקח מוקיפדיה.
    תגיבו ואני יוסיף פה עוד...
    גף ה' צוות 2 כבוד ועוצמה!!



    טוסו בחכמה הכו בעוצמה!


  3. #3
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    606
    תודות
    הצטרף ב
    14/12/2005
    גיל
    25
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    לבקשתכם, מידע לגבי פלוגות סיור רגילות...

    <center>סיירת גולני</center>

    סיירת גולני היא פלוגת הסיור (פלס"ר) של חטיבת גולני. הסיירת חדלה לתפקד כיחידה עצמאית בחטיבה לאחר ארגון מחדש של חטיבות החי"ר ויצירת גדוד סיור חטיבתי. המסלול אורך כשנה וארבעה חודשים - הכולל אימוני חי"ר מתקדמים, לוחמה בטרור, ניווטים, צניחה, סיור ועוד. בסיס היחידה נמצא במחנה שרגא. לסיירת עבר עשיר ומפואר של מגוון פעולות, אשר המפורסמת מכולן היא כיבוש הבופור בלבנון, במלחמת שלום הגליל (1982). בפעולה זו נהרג מפקד הסיירת דאז, רס"ן גוני הרניק.

    בוגרי היחידה במילואים מאיישים את פלוגות הסיור של חטיבות החי"ר במילואים.

    <center>סיירת צנחנים</center>
    סיירת צנחנים היא פלוגת הסיור (פלס"ר) של חטיבת הצנחנים. הסיירת חדלה לתפקד כיחידה עצמאית בחטיבה לאחר ארגון מחדש של חטיבות החי"ר ויצירת גדוד סיור חטיבתי. המסלול אורך כשנה וארבעה חודשים - הכולל אימוני חי"ר מתקדמים, לוחמה בטרור, ניווטים, צניחה, סיור ועוד.

    בסיס היחידה נמצא במחנה בית ליד. לסיירת עבר עשיר ומפואר של מגוון פעולות ביניהן:הפעולה בנאג&#39; חמדי כנגד תחנת המכ"ם המצרית,השתתפות במבצע אביב נעורים,מבצע אנטבה-ככוח שפיצץ את המיגים האוגנדיים,כוח החלוץ בכיבוש הראשון בהיסטוריה של מחנה פליטים (מבצע מסע בצבעים במחנה הפליטים בלאטה)ועוד.

    בין מפקדי היחידה לדורותיה: מאיר הר-ציון, מתן וילנאי, שאול מופז, משה יעלון (בוגי), גדי שמני, יוסי בכר וחגי מרדכי. בוגרי היחידה במילואים מאיישים את פלוגות הסיור של חטיבות החי"ר במילואים.

    <center>סיירת גבעתי</center>


    סיירת גבעתי היא פלוגת הסיור (פלס"ר) של חטיבת גבעתי. הסיירת חדלה לתפקד כיחידה עצמאית בחטיבה לאחר ארגון מחדש של חטיבות החי"ר ויצירת גדוד סיור חטיבתי. המסלול אורך כשנה וארבעה חודשים - הכולל אימוני חי"ר מתקדמים, לוחמה בטרור, ניווטים, צניחה, סיור ועוד.

    בסיס היחידה נמצא במחנה משמר הנגב. לסיירת עבר עשיר ומפואר של מגוון פעולות.

    בוגרי היחידה במילואים מאיישים את פלוגות הסיור של חטיבות החי"ר במילואים.


    <center>פלס"ר שריון</center>

    פלס"ר שריון בצה"ל - פלוגת סיור בחטיבת שריון. תפקידה המקורי - איסוף מודיעין עבור חטיבת השריון. היחידה מבצעת משימות תצפית, סיור (רגלי ורכוב), חי"ר וקישור.

    חיל השריון מפעיל שלוש פלוגות סיור: פלס"ר 7 בחטיבה 7, פלס"ר 401 בחטיבה 401 ופלס"ר 188 (פלוגת מילואים) בחטיבה 188. מסלול הלוחם ביחידה אורך כ-12 חודשים וכולל טירונות חיל רגלים ברמת רובאי 07, אימון מתקדם, קורס מודיעין וסיור, קורס מש"קי סיור, ואימונים יעודיים. מפקדי הכיתות ביחידה עוברים קורס מ"כים במגמת גדודי סיור, וקציני היחידה עוברים קורס קצינים במגמת חיל רגלים.

    <center>הנדסה קרבית</center>

    יחידת יהל"ם

    יהל"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות) היא יחידת העילית של חיל ההנדסה. היא אחראית למשימות חבלה מיוחדות, פריצה הנדסית ימית, טיפול במטעני חבלה וחומרי נפץ רגישים במיוחד (סילוק פצצות), חשיפת מנהרות וסליקים, פיתוח אמצעי חבלה ואמצעי חבלנות וכן הדרכה ופיתוח תו"ל הנדסי לחבלה וס"פ. היחידה מחולקת למספר פלגות:

    סיירת יעל - משימות הנדסיות מיוחדות, מומחי הריסה וחומרי נפץ.
    יחס"פ - היחידה לסילוק פצצות.
    סמו"ר - פלגת סליקים ומנהרות.
    בנוסף לפלגות כאלה קיימות עוד פלגות שייעודן מסווג ופלגות העוסקות בבניין הכוח ביחידה (פיתוח, הכשרה ואימונים).

    יהל"ם נחשבת לאחת מיחידות העילית המובחרות בצה"ל ורוב פעילותה מסווגת. בגלל ההכשרה הארוכה, מי שמתקבל לסיירת יהל"ם צריך לחתום כשנתיים קבע. על היחידה מפקד קצין מחיל ההנדסה בדרגת סגן-אלוף.




    <center>סיירת יעל</center>

    סיירת יעל היא אחת מיחידות הקומנדו המסווגות ביותר בצה"ל. פעולותיה המיוחדות בדרך כלל אינן נחשפות לציבור וגם על המעטות שכן היחידה לא נוהגת לקחת קרדיט אלא לתת אותו ל"כוחות הנדסה" (שם כללי המתייחס גם לכוחות הנדסה רגילים). היחידה הייתה פעילה ביותר בלבנון בשנות ה-80 וה-90 ועסקה בפעולות מסווגות כנגד חיזבאללה. בתקופת אינתיפאדת אל-אקצא היחידה פעלה באופן אינטנסיבי ומספר פעולות פיצוץ והריסת מבנים יוחסו לה (כגון פיצוץ מבנים במוקטעה של רמאללה וחברון וכן הריסת גשרים בבית חאנון). מבצעי המודיעין של היחידה לעומת זאת, אינם נחשפים בשל אופיים "השקט" ובשל רמות הסיווג והמידור הגבוהות הנלוות אליהם מטעמים ברורים.

    תפקידי היחידה:

    סיור ומודיעין הנדסי.
    ביצוע מבצעי הריסה מדויקים, שתילת פצצות ממוקדות וחומרי נפץ שמטרתם לגרום נזק ממוקד.
    השמדת תשתיות אויב והריסת מבנים באמצעות חומרי נפץ.
    מבצעי חבלה חשאיים בעורף האויב (לפוצץ מטרות אויב בלי שמישהו ידע שהיחידה הייתה שם).
    מבצעי הנדסה ימית, פינוי מכשולים בים וביבשה.
    סיוע ליחידות מיוחדות אחרות (כגון סיירת מטכ"ל ושייטת 13) בתחום החבלה, חומרי הנפץ וההנדסה קרבית. במסגרת תפקידים אלה, לא אחת מסתפחים לוחמים מיהל"ם לסיירות האחרות לצורך משימות מסוימות.
    מבצעי חבלה לטווח רחוק ובעורף האויב.

    <center>ס"פ</center>

    פלגות הס"פ (פירוש השם: "סילוק פצצות"), שנקראו בעבר יחס"פ "היחידה לסילוק פצצות", הן יחידות העילית של חיל ההנדסה וצה"ל לנטרול מטעני חבלה, פצצות מתוחכמות, ראשי קרב של טילים וטיפול בתחמושת שלא התפוצצה (נפלי תחמושת).

    למעשה, היחס"פ הם החבלנים של צה"ל, ובשל כך הם עוברים אימון ארוך (שנה ו-8 חודשים) ומחויבים לחתום קבע ל-10 חודשים. בשל מומחיותם בנטרול חומרי נפץ ואף בהגנה מפני איומי אב"כ הם לא אחת מסופחים ליחידות מיוחדות אחרות כאשר יש חשש ממטענים רציניים.

    היחס"פ עוסקת גם בפינוי שדות מוקשים, בייחוד מוקשים ישנים שנסחפו עקב הגשמים ועלולים לסכן מטיילים באזורים כמו רמת הגולן והנגב. היא גם אחראית על טיפול בכלי נשק ותחמושת ישנה שמתגלית, מאחר ותחמושת ישנה נהיית לא יציבה עם הזמן ולכן מסוכנת.

    <center>סמו"ר</center>

    סמו"ר (פירוש השם הוא "סליקים ומנהרות") הוקם על בסיס צוות המנהרות שפעל בדרום רצועת עזה בציר פילדלפי ואזור רפיח. הצוות, שפעל אז כצוות בעצמאי בכפוף לפיקוד דרום וקצין הנדסה ראשי, הוכפף ומוזג עם יחידת יהל"מ על-מנת שיוכל להתמקצע בתחומו, לקבל אימונים והכשרה מסודרים וטובים יותר וכן יהיה בעל גישה לתקציבים ואמצעים רבים ומגוונים יותר.

    צוות המנהרות הוקם ע"י אביב חקאני, שנהרג יחד עם 4 מחברי הצוות כאשר מחבל פלשתיני ירה על הנגמ"ש בו נסעו רקטה נגד טנקים ממטול RPG-7, והצליח ליזום את כל החומר הנפץ שהיה בפנים. אסון הנגמ"שים התרחש ב 12 במאי, 2004 ובעקבות הפיצוץ האדיר שנותר יצאו חיילי צה"ל לסרוק ידנית בחול אחר שרידי הגופות כדי להביאן לקבורה נאותה בישראל. בעקבות הירי של מחבלים פלשתינים על הסורקים, פתח צה"ל במבצע קשת בענן לניקוי רפיח מתשתיות הטרור שלה. עד נפילתו, צוות המנהרות בפיקודו של חקאני חשף למעלה מ 90 מנהרות.

    אחרי שמוזגו עם יחידת יהל"ם הוחלט להרחיב את תפקידם גם לאיתור והשמדת סליקים ומחבואי נשק ברצועה וביהודה ושומרון. למרות זאת, עיקר עבודתה ממשיכה להיות אבטחה של גדר המערכת סביב רצועת עזה מפני מנהרות להברחת מחבלים ומנהרות תופת שחופרים הפלסטינים. ב-10 בדצמבר 2005, לראשונה מאז ביצוע תוכנית ההתנתקות, נחשפה מנהרה שכזו בצפון רצועת עזה.


    <center>פלגת הפריצה ופלגת גבעול</center>

    יחידות אלה הן יחידות מסווגות ורק מעט הותר לפרסום עליהן.

    פלגת מדרון מושלג הלוחמים הם פורצים מומחים. הפלגה אחראית בין היתר על פיתוח אמצעי פריצה חמה (עם חומר נפץ) ואמצעי פריצה קרה, ופיתוח תורת לחימה ותרגולות פריצה אמינות הנועדות בעיקר ללוחמה בשטח בנוי ואירועי לוחמה בטרור, הכוללים גם מצבים של בני ערובה.
    פלגת גבעול אחראית על התמודדות עם איומים לא קונבנציונליים


    סמלי הפלס"רים:

    פלס"ר גולני.
    [img]http://yehida.org/modules/coppermine/albums/userpics/10004/golani.PNG' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    פלס"ר גבעתי.
    [img]http://www.yehida.org/2givati.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    פלס"ר צנחנים.
    [img]http://img145.imageshack.us/img145/5665/logosmall0lx.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    יחידת יהל"ם.
    [img]http://img238.imageshack.us/img238/3331/sikatyaalom01small9dk.png' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    ס"פ.
    [img]http://img84.imageshack.us/img84/8686/bigimg35924small7on.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    סיירת יעל.
    [img]http://img143.imageshack.us/img143/1911/bigimg35925small4rz.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    פלס"ר 500. (שיריון)
    [img]http://img224.imageshack.us/img224/5098/bigimg35914small6wh.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    פלס"ר 7. (שיריון)
    [img]http://img217.imageshack.us/img217/1040/bigimg35946small3xx.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>
    גף ה' צוות 2 כבוד ועוצמה!!



    טוסו בחכמה הכו בעוצמה!


  4. #4
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    73
    תודות
    הצטרף ב
    11/01/2005
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    יחידת שלדג - אין מקום רחוק מידי.
    שלדג היא יחידת הקומנדו של חיל-האוויר, ייעודה הוא לתמוך במבצעי ופעילויות חיל-האוויר ובעיקר סימון ייעדי קרקע-אוויר.
    שלדג היא האחות הקטנה של סיירת מטכ"ל וקמה מתוך מטכ"ל, כיום היא צועדת בחוד החנית של צה"ל ביחד כתף אל כתף עם שייטת 13 וסיירת מטכ"ל.

    [img]http://www.isayeret.com/content/logos/air/shaldag-logo.gif' border='0' alt='תמונה מצורפת'>


    הסטוריה
    היחידה הוקמה בשנת 1974 כתוצאה ממסקנות מלחמת יום הכיפורים (1973), במהרה שלדג הופרדה מסיירת מטכ"ל ועברה לאחריותה של חיל-האוויר, מה שלמעשה ביסס את היווסדותה של היחידה.
    את שלדג הקים מוקי בצר, ולהלן הרשימה המלאה של מפקדיה:
    • מוקי בצר - מקים היחידה
    • אודי שלוי
    • דורון אלמוג
    • אליק רון
    • בני גנץ
    • גל הירש
    • אייל איזנברג
    • טל רוסו
    [img]http://www.nrg.co.il/images/archive/gallery/313/986.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>
    ^ מוקי בצר בכנס ערב הצדעה למפקדי שלדג.

    הסיבה החשובה להתפתחותה של שלדג אלו מלחמות ששת הימים ולאחר מכן מלחמת יום כיפור - במלחמת ששת הימים ב-1969 היה לחיל האוויר יתרון אווירי וחד צדדי במשך היום הראשון ולמשך כל ימי המלחמה.
    במלחמת יום כיפור המצב היה קצת רעוע, לאחר שכמה וכמה מטוסי חיל האוויר נפגעו ונפלו ע"י טילי נ"מ סובייטים ע"י צבאות ערב, רבים ממקרים אלה של נפילת הטייסים ומטוסי חיל-האוויר יכלו להמנע ע"י ניטרול הנ"מים מהקרקע.

    בזמנים אלה השימוש בשלדג הייתה בזמני מלחמה בלבד, רוב החיילים ששירתו בשלדג בשנים אלה הועברו ממטכ"ל, הם חלקו אותו בסיס ואפילו את אותו הציוד.
    ב-1977 חיל-האוויר רכש מערכות מונחות לייזר לפעילות בדרום לבנון, ועזרו רבות בפעילות המטוסים דאז.
    כיום, שלדג כבר לא "תת-יחידה" של מטכ"ל, אבל חולקות את אותו הגיבוש ולעיתים די קרובות עוברים אנשי צוות מיחידה ליחידה.

    הקבלה ליחידה
    אל היחידה ניתן להגיע (כמו אל כל סיירת אחרת) דרך "יום סיירות" / "יום שדה" במכון ווינגייט, מתוך גיבוש מטכ"ל (שלדג ומטכ"ל ביחד) הנמשך 6 ימים.
    אפשרות אחרת היא לעבור גיבוש שייטת 13 / חובלים ולהתקבל לאחר הראיון לגיבושון שלדג (הנמשך 4 ימים בפלמחים).
    לאחר בדיקות רפואיות ותחקיר בטחוני, תוכל להתקבל ליחידה.
    הפרופיל הדרוש: 82-97 ללא סעיפים פוסלים.

    מסלול ההכשרה
    מסלול של כ-22 חודשים, חודשיים נוספים מכל יחידת עילית אחרת בצה"ל, דומה ברובו למסלול של סיירת מטכ"ל.
    כמו סיירת מטכ"ל בשנות ה-50, יחידת שלדג לקחה את המודל של SAS הבריטית - להציג אימונים ברמה גבוהה מאוד עם קבוצות קטנות ובציוד הטוב ביותר שאפשר לקנות. הוא כולל סדרות בנות שבוע בתחומים שונים (לוחמה בשטח פתוח, ציון לייזר וכו&#39;), הנקטעות בכל פעם על ידי סדרת ניווט חדשה – וזאת במטרה להקנות ללוחמים מיומנות ניווט גבוהה בלי לשעמם אותם יותר מדי. המסלול כולל טירונות חי"ר (4 חודשים); אימון מתקדם (חודשיים וחצי); קורס צניחה (שבועיים); קורס התערבות (3 שבועות); מספר חודשים של אימוני ניווט בתנאים שונים; קורס צלילה (חודש); שיתוף פעולה קרקע-אוויר ומבצעים מוטסים; ציון לייזר; קורס בביה"ס למודיעין וסיור (חודשיים); ולחלק מן הלוחמים גם קורס צלפים (חודש וחצי).
    חתימה לשירות קבע למשך 18 חודשים.

    מבצעים
    ב-1982 בעקבות של כמה וכמה התקפות של הגליל העליון והתחתון, חיל האוויר החלה לפעול בלבנון על-מנת לשתק את גופי הטרור.
    שלא כמו במלחמת יום כיפור, כעת חיל-האוויר היה מוכן מתמיד. חיל-האוויר שלח את שלדג על-מנת לנטרל את הנ"מים בלבנון בתוך מספר שעות.
    עם התמיכה הזאת, חיל האוויר שלט באוויר - הוא הוריד למעלה משמונים מטוסים סורים בקרבות קלים מאוד ללא נפגעים ישראלים&#33; שלא כמו במלחמת יום הכיפורים כאשר למעלה ממאה מטוסים ישראליים הורדו.
    במהלך מלחמת שלום הגליל, שלדג פעלה בקרב ב-10/6/1982 שבסופו של יום נהרג יקותיאל אדם, החייל הבכיר ביותר שנהרג בחזית הקרב, ובכלל החייל הבכיר ביותר שנהרג מתחיל 1982. אדם היה אמור להיות ראש המוסד כמה שבועות לאחר מותו, ב1985 צה"ל פתח את מיתקן האימונים על שמו של אדם - "מתקן אדם" .

    בשנים 1986-1987, במהלך השנים הראשונות של האינתיפאדה, שלדג הייתה היחידה הבכירה לביצועי המבצעים במינימום חשיפה (מסתערבים). סוגים כאלה של משימות בוצעו ע"י שלדג עוד לפני שצה"ל הקים את יחידות המסתערבים (סיירת שמשון ודובדבן).

    מבצע משה ב-1984 ומבצע שלמה ב-1991, חיל-האוויר, בשיתוף פעולה סודי עם המוסד, העלו יהודים אתיופים לישראל. צוותי שלדג הגיעו לאתיופיה עם מסוקי IAF C130 ואבטחו את סוכני המוסד ואת אזורי העלאת היהודים.

    שונות

    כתבה ראשונה על שלדג.
    עמוד ראשון
    עמוד שני

    כתבה שנייה על שלדג.
    עמוד ראשון

    יותר מזה אני לא אספר לכם, לא על מור"קים, לא על מבצעים ואפילו לא על המידת נעליים שלי.. מכיוון שלא קיבלתי את האישור ואני אעבור על ב"מ.
    מצטער..
    <span style=\'color:black\'>אהובתי אל פחד, תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר.</span>


  5. #5
    מנהל קטגוריה בדימוס הסמל האישי של MeShoGaA
    הודעות
    8,732
    תודות
    הצטרף ב
    07/03/2006
    שם פרטי
    Aviv
    גיל
    21
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    <center>פרופיל רפואי&#33;&#33;</center>


    בנוגע לפרופילים רפואיים (21,24,45,64,72,82,97) :

    21-לא כשיר לצה"ל
    24-לא כשיר מבחינה רפואית לצה"ל באופן זמני עד חצי שנה
    45-בדרך כלל בעיות של תת או עודף משקל
    72-אסטמה,קשיי נשימה וכו&#39;...
    64- אסטמה-בעיות גב,נשימה,רגליים.
    82-כשיר לשרת ביחידה קרבית (חי"ר-חיל רגלים) עם סעיף מסויים (ראייה-בעיה קלה ברגליים ועוד...)
    97-כשיר באופן מוחלט מבחינה רפואית לצה"ל&#33;

    בנוגע לשירות קרוב לבית/רחוק מהבית
    אין שום קשר לפרופילים רפואיים ושירות קל"ב-קרוב לבית
    יכול להיות מצב שיהיה לך פרופיל 45 ותשרתו רחוק מהבית
    יכול להיות שיהיה לך פרופיל 97 ותשרתו קרוב לבית
    אז נסגור את זה כאן-מבחינת הפרופילים ושירות קרוב לבית או רחוק מהבית אין קשר בין אחד לשני&#33;

    אבל,יש פרופיל 45 נפשי שאותו מוציאים דרך קב"ן(קצין בריאות הנפש) של היחידה
    פרופיל 45 נפשי-קשיי הסגלות לשרת הרחק מהבית,געגועים להורים,אין חברים במקום בו אתם נמצאים ועוד..
    כמון כן פרופיל 45 נפשי יכולים לקבוע האם החייל ישרת קרוב למקום מגורייו,אם בכלל...

    אז אני מניח שאת בעית הפרופילים סגרנו..
    לגבי ת"&#39;ש (תנאי שירות),כשתתגייסו תהיה לכם משק"ית ת"ש (מפקדת שאינה קצינה המטפלת בבעיות תנאי שירות של החיילים)
    איתה תדברו במהלך כל השירות שלכם ודרכה תשיגו תנאי שירות המתאימים למצבכם האישי
    דרכה גם תוכלו לסדר שתוכלו לשרת קרוב לבית או רחוק מהבית וכמו כן היא גם מקור להמלצה מאוד טוב בצבא&#33;

    עכשיו,יש כמה בעיות ת"ש שצה"ל מכיר בהם והוא קורא לזה הת"ש (הקלות תנאי שירות)
    הת"ש 1 (החייל ילון בנוסף לשישי שבת עוד לילה אחד בבית בשבוע)
    הת"ש 2 (החייל ילון בנוסף לשישי שבת עוד 2 לילות בבית בשבוע)
    הת"ש 3 (החייל ילון בנוסף לשישי שבת עוד 3 לילות בבית בשבוע)
    הת"ש 4 (החייל ילון בנוסף לשישי שבת עוד 4 לילות בבית בשבוע)
    הת"ש 5 (החייל ילון בנוסף לשישי שבת עוד 5 לילות בבית בשבוע)---&#62;החייל ישרת קרוב למקום מגוריו ויהיה כל יום בבית&#33;
    בדרך כלל מהת"ש 3 החייך ישרת קרוב למקום מגוריו ויהיה כל יום בבית&#33;

    לגבי פירוט הת"ש:

    הת"ש 1- החייל זקוק לעוד לילה בבית בכדי לסייע להוריו במשפחה-כסף,בריאות המשפחה ועוד.
    הת"ש 2- אחד מהורי החייל סובל מבעיה רפואית או נפשית המצריכה טיפול מבן/בת המשפחה להיות בנוסף לשישי שבת עוד 2 לילות בבית&#33;
    הת"ש 3 -אחד מהורי החייל סובל מבעיה רפואית/נפשית,המשפחה סובלת מבעיות כלכליות המצריכות מהחייל/ת לעבוד אחר הצהריים בכדי לסייע למשפחתו/ה
    הת"ש 4- פטירה טרייה,בעיות רפואיות/נפשיות,בעיות כלכליות קשות
    הת"ש 5-פטירה טרייה,בעיות רפואיות/נפשיות,בעיות כלכליות,בן/בת למשפחה שכולה,אלימות במשפחה

    לעוד שאלות בנושא הזה או נושא אחר אתם מוזמנים לשאול מתי שרק תרצו&#33;




    <center>מבנה צה"ל </center>


    ייעוד צה"ל

    להגן על קיומה של מדינת ישראל, שלמותה, ריבונותה ושלום תושביה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה.

    עקרונות תפיסת הביטחון

    היקפו ומהותו של צה&#39;&#39;ל ותפיסת הארגון לקרב של הכוחות מושפעים בעיקר מן העובדה שאין למדינה עומק אסטרטגי, ושנגזר עלינו להיות מעטים מול רבים. לכן, אומצו כיסוד מוסד בתפיסת הביטחון הלאומי העקרונות הבאים: איכות ישראלית מול הכמות הערבית, צבא מילציוני (צבא העם), הגנה מרחבית, יכולת הרתעה ואימוץ דוקטרינת המתקפה - הפתיחה והנחתת המכה הראשונה תוך מעבר לשטח האויב.(רב אלוף (רא"ל) דורי)

    התמורות במרחב הפעולה של צה"ל

    1. עידן אי ודאות.
    2. האיומים הנשקפים לישראל.
    3. השינויים ביחסי צבא - חברה.
    4. התחום הטכנולוגי.
    5. ביצוע החלטות הממשלה.
    6. השלום עם ירדן ומצרים.
    7. עולם חד מעצמתי.

    המענה של צה"ל

    1. שינוי ארגוני.
    2. תוכנית רב שנתית.
    3. סדר עדיפויות בהקצאת משאבים:
    א. חיזוק חיל האוויר
    ב. הבטחת מודיעין איכותי
    ג. מיצוי גורם האש
    ד. הגדלת אורך הנשימה של המערך הסדיר
    ה. חיזוק הליבה הלוחמת
    4. תרבות ארגונית- דגש על צה&#39;&#39;ל כארגון לומד.
    5. קשירת המרכיב האיכותי.
    6. הצבא כמקצוע.
    7. יחסי צבא חברה.
    8. מערכות מידע.
    9. חיזוק המערך הלוחם.

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/7/32197.jpg' border='0' width='500' alt='תמונה מוקטנת, לחץ כאן על מנת לראותה בגודלה המקורי' onmouseover="this.style.cursor='hand';" onclick="window.open('http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/7/32197.jpg');">
    זה לא ברור אז תלצחו על זה שיהיה יותר ברור

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/8/32198.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>


    תפקידי המערכת המבצעית במלחמה וברגיעה:

    - פיקוד על הכוחות המבצעיים.
    - קיום ושיפור מוכנות הכוחות וכוננותם.
    - הכנת התכנונים המבצעיים.
    - ביצוע הכשרות מקצועיות.
    - הגדרת הדרישות לכל הצרכים מגורמי המערכת המקצועית.

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/9/32199.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>


    תפקידי המערכת המקצועית:

    - בנין הכוחות הכשרתם והעמדתם לרשות המערכת המבצעית.
    - פיתוח תורות לחימה וטכניקות להפעלת הכח ותפעול אמצעי הלחימה.
    - מחקר, פיתוח, רכש, הצטיידות.
    - תמיכה מנהלתית במערכת המבצעית.

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/0/32200.jpg' border='0' width='500' alt='תמונה מוקטנת, לחץ כאן על מנת לראותה בגודלה המקורי' onmouseover="this.style.cursor='hand';" onclick="window.open('http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/0/32200.jpg');">





    <center>מילון צה"ל</center>


    סלנג צבאי


    אפטר- חופשה של מספר שעות. יוצאים מן הבסיס אחר הצהרים וצריכים לחזור בלילה, או למחרת בבוקר.
    דיסטנס- ריחוק, פער מעמדי שיוצר המפקד בינו לבין חייליו. הדיסטנס הוא כלי פיקודי האופייני בעיקר לתקופת הטירונות, ונשבר לרוב בסופה, או בסוף הקורס הצבאי.
    מורעל- כינוי לאדם ש"שרוף" על הצבא, או חייל ש"שרוף" על החיל שלו.
    מנילה- רשימת הקורסים ותפקידים שמהם בנות צריכות לבחור.
    ניקור- לנמנם כשהראש נופל מעייפות, לרוב.
    פלאפלים- העלים על הכותפה המציינים את דרגות הקצונה מרב-סרן ומעלה.
    פס- אישור יציאה מהבסיס.
    שפצור- שיפור ושיפוץ של ציוד צבאי. לרוב זוהי פעילות המאפיינת חיילים קרביים, או מורעלים למיניהם.



    מונחים צבאיים:


    אב"כ- אטומי, ביולוגי כימי.
    אג"מ- אגף מטה/אגף מבצעים.
    אט"ל- אגף טכנולוגי לוגיסטי. אכ"א- אגף כוח אדם.
    באלי"ש- בסיס אימונים ליחידות השדה.
    בה"ד- בסיס הדרכה.
    בה"ד 1- בית הספר לקצינים, בדרום הארץ.
    בה"ד 12- בסיס הדרכה במרכז הארץ, בעיקר לחיילות. עושים בו קורסי מ"כיות וקורס קצינות. בט"ר- בסיס טירונות.
    בט"ש- בטחון שוטף.
    בקו"מ- בסיס קליטה ומיון במרכז הארץ.
    גימ"לים- אישור לשהות בבית מפאת מחלה; להבדיל מבי"תים, שהם פטור מפעילות בתוך הבסיס.
    חוגר- א. חייל בסדיר; ב. פנקס חוגר- הפנקס הירוק שאותו נושאים כל החיילים בכדי להזדהות. קצינים נושאים עמם תעודת קצין.
    חי"ר- חיל רגלים. יש ארבע חטיבות חי"ר: גולני, גבעתי, צנחנים ונח"ל.
    חמ"ל- חדר מלחמה.
    חמ"ן- חיל מודיעין.
    ח"ן- חיל נשים.
    חרמ"ש- חיל רגלים משוריין.
    חר"פ- חיל רפואה.
    טלפון מטכ"לי- טלפון המחובר לרשת הטלפונים של הצבא. אפשר לטלפן ממנו לכל מקום בצבא, וגם הביתה, אם יש לו קו אזרחי.
    יח"ש- יחידות שדה.
    מב"ס- מפקד בסיס.
    מג"ב- משמר הגבול.
    מג"ד- מפקד גדוד.
    מדי א&#39;- המדים שאיתם מגיעים לבסיס, יוצאים הביתה ולובשים בטקסים צבאיים ומסדרים. אם אתם משרתים בבסיס פתוח, אלה המדים היחידים שיש לכם.
    מדי ב&#39;- מדי ה"עבודה" שאותם לובשים בטירונות, במהלך קורסים וחיילים המשרתים בבסיסים סגורים.
    מד"ן- מדריך נוער, במסגרת חיל חינוך, גדנ"ע ונוער.
    מד"ר- מדריך ראשי.
    מח"ט- מפקד חטיבה.
    מטכ"ל- מטה כללי.
    מ"כ- מפקד כיתה.
    מלש"ב- מועמד לשירות הביטחון. הכוונה היא בעיקר לבני נוער לפני גיוס.
    מ"מ- מפקד מחלקה.
    מ"פ- מפקד פלוגה.
    מפא"ת- המנהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות במשרד הביטחון.
    משהב"ט- משרד הביטחון.
    מש"ק- מפקד שאיננו קצין. לעתים התואר מעיד על חייל בעל תפקיד פיקודי, ולעתים הוא רק מציין שבעל התפקיד בכיר יותר מאשר חייל מן השורה.
    מת"ש- מנהל תשלומים. הגוף האחראי על ענייני התשלומים בצה"ל.
    נגמ"ש- נושא גייסות משוריין.
    נח"ל- נוער חלוצי לוחם. מסגרת שנבנתה במקור לחברי תנועות הנוער ובני המשקים, המיועדת לפיתוח וחיזוק התיישבות באזורי ספר. כיום הנח"ל מאפשר תכניות הגשמה נוספות. בנים בעלי פרופיל קרבי משרתים בחטיבת הנח"ל- אחת מארבעת חטיבות החי"ר.
    נ"מ- נגד מטוסים. היחידה ה"קרבית" של חיל האוויר, מתעסקת בעיקר בזיהוי איומים אוויריים כנגד ישראל ותפעול מערכות נגדם (טילים וכדומה).
    פז"מ- פרק זמן מינימלי. עלייה בדרגה, למשל, בין דרגת רב טוראי לסמל, מחייבת שיחלוף פרק זמן מסוים (מספר חודשים). במילים אחרות, כדי להתקדם בצבא דרוש לעמוד גם בקריטריון של וותק.
    פלס"ר- פלוגת סיור, הסיירת של החטיבה.
    פק"ל- פקודות קבע לחייל.
    צוער- חייל בקורס קצינים.
    צמ"פ- צוות, מחלקה, פלוגה. שלב במסלול הכשרתו של חייל בשריון.
    קב"א- קבוצת איכות.
    הקב"א הינו מספר דו-ספרתי המבוסס על שקלול הנתונים האישיים שלך (פרופיל רפואי, מבחנים פסיכוטכניים וראיון אישי לבנים).
    קב"ן- קצין בריאות נפש, פסיכולוג במקצועו.
    קד"צ- קורס קדם צבאי. עושים אותו כשעדיין אזרחים כדי להבטיח את התפקיד שבו אתם מעונינים. חלק מהקד"צים מתנהלים על אזרחי וחלקם מתנהלים על מדים.
    קל"ב- קרוב לבית. הכוונה היא לחייל המשרת קרוב למקום מגוריו.
    רל"ש- ראש לשכה. קצין או קצינה המנהלים עבור הקצין הבכיר את הלשכה, ואחראים על שאר פקידי הלשכה.
    רס"פ- רב סמל פלוגתי.
    שוחר- המעמד של המשתתפים בקד"צ.
    שח"מ- שירות חובה משטרתי. חיילים המשרתים במשטרת ישראל במסגרת שירותם הצבאי. תקניות- הכוונה היא ל"חוקי"- בעניינים הנוגעים להופעה צבאית.
    ת"ש- תנאי שירות.


    דרגות חוגרים (חיילים בסדיר):

    טוראי
    רב"ט- רב טוראי
    סמל סמ"ר- סמל ראשון



    חיילים בקבע, אך שאינם קצינים:

    סמ"ר- סמל ראשון
    רס"ל- רב סמל
    רס"ר- רב סמל ראשון
    רס"מ- רב סמל מתקדם
    רס"ב- רב סמל בכיר
    רנ"ג- רב נגד


    דרגות קצונה:

    סג"מ- סגן משנה
    סגן סרן
    רס"ן- רב סרן
    סא"ל- סגן אלוף
    אל"מ- אלוף משנה
    תא"ל- תת אלוף אלוף
    רא"ל- רב אלוף. זוהי דרגת הקצונה הגבוהה ביותר. בכל זמן נתון, משרת בצבא רק רב אלוף אחד, וזהו הרמטכ"ל (ראש המטה הכללי).
    האתר של צוות המסיבות הכי יפההההה במדינהההה www.clubin.co.il


  6. #6
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    606
    תודות
    הצטרף ב
    14/12/2005
    גיל
    25
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    ימ"ס

    http://www.isayeret.com/content/uni...yamas/video.htm


    חיל האוויר הישראלי

    http://www.youtube.com/watch?v=b96qE...&search=Israel


    חיל הים:

    http://www.idf.il/media/navy/hovlim.wmv
    http://www.idf.il/media/navy/comando.wmv
    http://www.idf.il/media/navy/bat_end.wmv
    http://www.idf.il/media/navy/torpedo.wmv
    http://www.idf.il/media/navy/ofnoa.mpg

    שיריון:

    http://www.youtube.com/watch?v=fKE6G...search=merkava
    http://www.youtube.com/watch?v=XE3D2...search=merkava
    http://video.nrg.co.il/lib/2004/news/mark4.wmv
    http://video.google.com/videoplay?docid=-1...21450&q=israeli
    http://video.google.com/videoplay?docid=-3...85120&q=israeli
    http://video.nrg.co.il/lib/2004/news/mark4.wmv

    669:

    http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/2/31262.wmv

    שיגור טיל הוק:

    http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/1/31281.wmv

    מטס חיל האויר מעל אושוויץ:

    http://www.idf.il/media/kamnu_mefer.wmv

    סרטון על הצבא:

    http://www.idf.il/media/IDF_clip.wmv

    עורב צנחנים:

    http://www.orev.co.il/show_item.asp?itemId...0739&itemType=0

    נח"ל:

    http://www.gal-ed.co.il/nachal/show_item.a...5109&itemType=0

    גבעתי:

    http://www.givati.org.il/

    סרטון אימונים של חי"רניקים:

    http://he.metacafe.com/watch/60733/top_sec...itary_training/

    ועוד סרטונים ב:

    http://www1.idf.il/dover/site/mainpage.asp...&docid=33403.HE


    סרטונים של הנח"ל כולל : פלס"ר נח"ל

    http://www.gal-ed.co.il/nachal/show_...?levelId=45201

    פלס"ר נח"ל בקבטייה

    http://media.putfile.com/sayeret

    סרטון של פלס"ר צנחנים:

    http://www.gal-ed.org.il/zanchanim-p...434&itemType=0
    גף ה' צוות 2 כבוד ועוצמה!!



    טוסו בחכמה הכו בעוצמה!


  7. #7
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    606
    תודות
    הצטרף ב
    14/12/2005
    גיל
    25
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    <center>כומתות צה"ל</center>




    גיבעתי.

    [img]http://img232.imageshack.us/img232/2944/givaty3vr.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    גולני.

    [img]http://img232.imageshack.us/img232/6594/golani6hz.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    הנדסה קרבית.

    [img]http://img78.imageshack.us/img78/2828/handa2ew.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    חיל האוויר.

    [img]http://img78.imageshack.us/img78/9287/iaf9lb.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    חיל כללי.

    [img]http://img232.imageshack.us/img232/4929/klali2ja.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    משמר הגבול ( מג"ב ).

    [img]http://img232.imageshack.us/img232/9752/magav3jc.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    מודיעין.

    [img]http://img78.imageshack.us/img78/5481/modi0cd.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    משטרה צבאית.

    [img]http://img232.imageshack.us/img232/5199/mpolis9rf.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    נוער חלוצי לוחם ( נח"ל ).

    [img]http://img78.imageshack.us/img78/3070/nahal0ma.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    פיקוד העורף.

    [img]http://img232.imageshack.us/img232/6133/oref2qc.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>
    גף ה' צוות 2 כבוד ועוצמה!!



    טוסו בחכמה הכו בעוצמה!


  8. #8
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    606
    תודות
    הצטרף ב
    14/12/2005
    גיל
    25
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    צנחנים.

    [img]http://img78.imageshack.us/img78/1481/para0dz.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    שיריון.

    [img]http://img78.imageshack.us/img78/2203/shir7lx.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    תותחנים.

    [img]http://img78.imageshack.us/img78/8319/tot3hr.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    חיל הים.

    [img]http://img78.imageshack.us/img78/1776/yam9fy.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>
    גף ה' צוות 2 כבוד ועוצמה!!



    טוסו בחכמה הכו בעוצמה!


  9. #9
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    606
    תודות
    הצטרף ב
    14/12/2005
    גיל
    25
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    <center>תורת הלחימה של צה"ל</center>

    עיקרי תורת הלחימה המובילים את בניין הכח :

    * ישראל אינה יכולה להפסיד שום מלחמה/מערכה
    * אסטרטגיה הגנתית
    * ניסיון למנוע מלחמה בדרכים מגוונות
    * מניעת הידרדרות
    * השגת הכרעה וגמר לחימה בלו&#39;&#39;ז קצר
    * לחימה בבט&#39;&#39;ש גרילה וטרור
    * יחס אבדות נמוך מאד

    עיקרי תורת הלחימה המובילים את בניין הכח - הרמה המבצעית :

    אסטרטגיה הגנתית, טקטיקה התקפתית

    להגנה :

    * מערכת התרעה משוכללת .
    * צבא יבשה סדיר קטן וכח מילואים גדול .
    * זרוע אויר וים מבוססות על סדיר .
    * מערכת ימ&#39;&#39;חים ומערכות תנועה ותובלה .


    להתקפה :

    * תיאום בין-זרועי ובין-חילי .
    * העברת הקרב לשטח אויב במהירות .
    * השגת יעדי המלחמה במהירות.


    <center>הקוד האתי של צה"ל</center>

    הקדמה
    צבא ההגנה לישראל הוא צבאה של מדינת ישראל. צה"ל פועל בכפיפות לרשויות השלטון האזרחי הדמוקרטי, ובכפוף לחוקי המדינה. מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה, ולסכל מאמצי אויב לשבש את אורח החיים התקין בה. חיילי צה"ל מחוייבים להילחם, להקדיש את כל כוחותיהם, ואף לחרף את נפשם להגנת מדינת ישראל, אזרחיה ותושביה. חיילי צה"ל יפעלו עפ"י ערכי צה"ל ופקודותיו, תוך שמירה על חוקי המדינה וכבוד האדם, וכיבוד ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

    "רוח צה"ל" - הגדרה ומקורות

    "רוח צה"ל" הוא תעודת הזהות הערכית של צה"ל, אשר ראוי שתעמוד ביסוד הפעולות של כל חייל וחיילת בשירות סדיר ובשירות מילואים. "רוח צה"ל" וכללי הפעולה הנגזרים ממנו הם הקוד האתי של צה"ל. "רוח צה"ל" ישמש את צה"ל, על חייליו, מפקדיו, יחידותיו וחילותיו, בעיצוב דפוסי הפעולה שלהם. על פי "רוח צה"ל" ינהגו, יחנכו ויבקרו את עצמם ואת זולתם. "רוח צה"ל" יונק מארבע מקורות:
    מסורת צה"ל ומורשת הלחימה שלו כצבא ההגנה לישראל.
    מסורת מדינת ישראל על עקרונותיה הדמוקרטים, חוקיה ומוסדותיה.
    מסורת העם היהודי לדורותיו.
    ערכי מוסר אוניברסליים המבוססים על ערך האדם וכבודו.

    ערכי היסוד

    הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה - מטרת צה"ל היא להגן על קיומה של מדינת ישראל, על עצמאותה ועל ביטחון אזרחיה ותושביה.

    אהבת המולדת ונאמנות למדינה - ביסוד השירות בצה"ל עומדות אהבת המולדת והמחויבות והמסירות למדינת ישראל - מדינה דמוקרטית המהווה בית לאומי לעם היהודי - לאזרחיה ולתושביה.

    כבוד האדם - צה"ל וחייליו מחויבים לשמור על כבוד האדם. כל אדם הוא בעל ערך שאינו מותנה במוצא, בדת, בלאום, במין, במעמד ובתפקיד.


    הערכים

    דבקות במשימה וחתירה לניצחון - החייל יילחם ויפעל באומץ לב נוכח כל הסכנות והמכשולים שבפניו, וידבק במשימתו בנחישות ובתבונה, עד כדי חירוף הנפש.

    אחריות - החייל יראה עצמו שותף פעיל בהגנה על ביטחון המדינה, אזרחיה ותושביה. החייל יפעל תוך גילוי מתמיד של מעורבות, יוזמה ושקידה, בשיקול דעת ובמסגרת סמכותו, כשהוא נכון לשאת באחריות לתוצאות פעולותיו.

    אמינות - החייל יציג דברים כהווייתם, בשלמות ובדייקנות, בתכנון, בביצוע ובדיווח, ויפעל כך שרעיו ומפקדיו יוכלו לסמוך עליו בביצוע המשימות.

    דוגמה אישית - החייל ינהג על פי הנדרש ממנו ויקיים את שהוא דורש מזולתו, מתוך הכרה ביכולתו ובאחריותו, בצבא ומחוצה לו, להוות דוגמה ראויה.

    חיי אדם - החייל ינהג באופן מושכל ובטיחותי בכל פעולותיו, מתוך הכרה בחשיבותם העליונה של חיי אדם. בעת לחימה יסכן את עצמו ואת רעיו במידה הנדרשת לביצוע המשימה.

    טוהר הנשק - החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם.

    מקצועיות - החייל ישאף לרכוש את הידע המקצועי ואת המיומנויות הנדרשים לביצוע תפקידו, ויישמם תוך חתירה לשיפור מתמיד של ההישגים האישיים והיחידתיים.

    משמעת - החייל יפעל כמיטב יכולתו לביצוע מלא ומוצלח של הנדרש ממנו עפ"י הפקודות ועל פי רוחן. החייל יקפיד על מתן פקודות חוקיות בלבד, ולא יציית לפקודות בלתי - חוקיות בעליל.

    רעות - החייל יפעל מתוך אחווה ומסירות לחבריו לשירות, וייחלץ תמיד לעזרתם כשהם זקוקים לו או תלויים בו, חרף כל סכנה וקושי, עד כדי חירוף הנפש.

    שליחות - החייל יראה בשירותו הצבאי שליחות; יהיה נכון לתרום כל שביכולתו להגנת המדינה, אזרחיה ותושביה. זאת בהיותו נציג של צה"ל הפועל מתוקף ובמסגרת הסמכויות שניתנו לו על פי פקודות הצבא.


    הערכים, לא סתם, מסודרים בסדר אלפביתי, מלבד הערך הראשון: "דבקות במשימה וחתירה לניצחון", שהוא בגדר "ראשון בין שווים".




    <center>ייעוד צה"ל</center>

    [img]http://img67.imageshack.us/img67/5224/477565yg.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>



    קרדיט לאתר הרשמי של צה"ל.
    גף ה' צוות 2 כבוד ועוצמה!!



    טוסו בחכמה הכו בעוצמה!


  10. #10
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    606
    תודות
    הצטרף ב
    14/12/2005
    גיל
    25
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    <center>בוחן בר אור</center>


    [img]http://img100.imageshack.us/img100/8883/53926575large2ej.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>
    גף ה' צוות 2 כבוד ועוצמה!!



    טוסו בחכמה הכו בעוצמה!


  11. #11
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    606
    תודות
    הצטרף ב
    14/12/2005
    גיל
    25
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    אספתי הרבה מידע על יחידות העילית (הסיירות) המובחרות ביותר בצה"ל חשוב לציין שאני לא כתבתי כלום אלא אספתי מידע שאנשים כתבתו.... תודה רבה לכולם&#33;

    יחידות היתנדבות וגיבושים- FAQ

    כמה זמן נמשכים הגיבושים?
    יום סיירות (ינואר) - יום אחד.
    יום סיירות (יולי) - יומיים.
    קורס טייס - 6 ימים.
    גיבוש משותף: ה"יחידה" (סיירת מטכ"ל) ושלדג - 6 ימים (פעם הוא היה 5, האריכו אותו).
    שייטת 13 - 4 ימים.
    שלדג - 4 ימים.
    קורס חובלים - 4 ימים.
    669 - 3 ימים.
    צוללות - 4 ימים.

    מה זה יום סיירות?
    יום סיירות (או: יום שדה), הינו יום המתקיים במכון וינגייט בינואר וביולי, ומהווה את המיון הראשוני ליחידות ההתנדבות של צה"ל. ביום הסיירות אין מדים, וכן התיזוזים מעטים מאוד (כמעט אפסיים).
    ביום הסיירות המתקיים בינואר, מגיעים לוינגייט בבוקר, ועד אחרי הצהריים מסיימים את היום ומקבלים תשובות.
    ביום הסיירות המתקיים ביולי, מגיעים לוינגייט בשעות אחר-הצהריים/ערב, מבצעים את החלק הראשון שלו, הולכים לישון, קמים מוקדם בבוקר, מבצעים את החלק השני, ועד הצהריים כבר עוזבים את המקום לאחר שקבלתם תשובות.

    מה קורה ביום הסיירות?
    לאחר ההרשמה וחלוקה לקבוצות, תבצעו חימום, ותצאו למבחן בר-אור, הכולל: מקסימום שכיבות סמיכה, מקסימום כפיפות בטן בשתי דקות וריצת 2000. לאחר מכן ממלאים שאלונים שם עליכם לדרג את 3 היחידות אליהן ניתן להגיע מיום הסיירות - סיירת מטכ"ל, שייטת 13 וחובלים/צוללות.
    בחודש יולי, זהו השלב שבו מסיימים את היום הראשון. בינואר מקבלים פה זמן הפסקה, ובסופו מתחיל החלק השני - הקטע הפיזי. יוצאים לדיונות, ומתחילים לרוץ עליהן. לאחר מכן ישנם גם תרגילים עם אלונקה, שקים, זחילות וחפירת בורות. לא לכולם יש את כל התחנות. הקטע הפיזי אורך מספר שעות, ובסופו חוזרים לבסיס, ממלאים את המבחן הסוציומטרי ומקבלים תשובות.
    אוכל יסופק במקום.

    מה זה מבחן סוציומטרי?
    במבחן הזה עליכם לדרג את חבריכם לקבוצה בקטגוריות שונות, המשתנות בין גיבוש לגיבוש. הקטגוריות עשויות לכלול: לוחם, חבר, מפקד וכו&#39;.

    ה"יחידה" וסיירת מטכ"ל זה אותו הדבר?
    כן.

    לא קבלתי יום סיירות, אבל אני מעוניין להגיע ליחידת התנדבות. מה אני יכול לעשות?
    אלה שלא קבלו יום סיירות ורוצים להגיע ליחידת התנדבות, יכולים להגיע לאחת מ-3 היחידות הבאות: קורס טייס, קורס חובלים וצוללות.
    קורס טייס הינו היחידה ההתנדבותית היחידה בצה"ל שאין צורך במעבר יום סיירות על מנת להגיע אליה.
    בעוד חובלים וצוללות דורשים מעבר יום סיירות, אלו שנמצאו לא מתאימים יכולים לבקש מחיל הים להתמיין למסלולים. במידה וימצאו מתאימים יזומנו למיונים בביתן חיל-הים ללא צורך ביום סיירות, ומשם ימשיכו את את המיונים והגיבוש כמו כולם. ההבדל היחידי הוא, שאלה שיפלו מהגיבוש ולא עברו יום סיירות, לא יזכו לשום גיבוש המשך או ראיון.

    ביום הסיירות או במכתב שקבלתי מחיל-הים רשום שאני ממויין לחובלים/צוללות. מה זה אומר? למה שתי היחידות ביחד?
    המיונים לקורס חובלים וצוללות הינם משותפים במהלך יום הסיירות והמיונים בביתן חיל-הים. רק בסוף המיונים בביתן חיל-הים יתפצלו הממויינים לגיבוש חובלים וגיבוש צוללות.

    אז מה בעצם הולך בגיבושים האלו?
    כעקרון, ההתחלה והסיום של כל גיבוש הם די זהים - עד צהריי היום הראשון יש בעיקר דברין מנהלתיים, כגון לקחת ציוד מהאפסנאות, לסדר את האוהלים, לעלות על מדים וכו&#39;, וביום האחרון (בגיבושים של 6 ימים לפעמים גם מאמצע/ערב היום החמישי) מחזירים ציוד, עושים את המבחן הסוציומטרי, מקפלים הכל, מתקלחים, והכי חשוב - שבירת דיסטנס&#33;
    הגיבוש עצמו שונה כמובן בין היחידות השונות, אבל בכולם יש תיזוזים, וזמנים ספציפיים על מנת לקרוע לכם את התחת.

    מה זה אומר "גיבוש משותף לסיירת מטכ"ל ושלדג"?
    הגיבוש הינו אותו גיבוש לשתי היחידות, ובסופו אלו שעברו את הגיבוש מתחלקים לשתי קבוצות: אלו שהתמיינו לסיירת מטכ"ל ואלו שהתמיינו לשלדג.
    ישנו גם גיבוש רק ליחידת שלדג, לנופלי גיבושים אחרים.

    מה המטרה של הגיבוש?
    ובכן, לראות מי באמת מתאים. יחידות ההתנדבות של צה"ל נחשבות גם יחידות העילית שלו, ולא כל אחד יכול להתקבל אליהן. כל גיבוש בודק תכונות אחרות הנדרשות ליחידה הספציפית.

    מתי מקבלים תשובות?
    בסוף הגיבוש מקבלים תשובות.

    לא עברתי. מה הלאה?
    דבר ראשון, כמה קיטשי שזה נשמע, אם הגעתם לסיומו של הגיבוש, כבר מגיע לכם כל הכבוד. כפי שתוכלו לראות, מעטים אלו שהגיעו עד לשם, אז תנו לעצמכם מילה טובה.
    אלה שלא עברו יום סיירות סיימו בזאת את דרכם אל יחידות ההתנדבות של צה"ל, מלבד טייס.
    אלה שלא עברו גיבוש טייס, ימשיכו במיונים הצבאיים שלהם כרגיל (אם יש להם גיבושים שממתינים להם, עליהם לשלוח מכתב למדור סיירות, להודיע כי נפלו מטייס ולבקש את הגיבוש שהם מיועדים אליו).
    אלה שלא עברו את הגיבוש המרכזי שלהם מיום סיירות, יוכלו לבקש גיבוש המשך לשלדג, 669, חובלים או צוללות - תלוי בגיבוש ממנו נפלו.
    אלה שלא עברו את גיבוש ההמשך שלהם (שנקרא גיבושון), יוכלו לבקש ראיון ליחידת אגוז.
    יש גם שמועות על ראיון צנחנים/דובדבן לכל מי שמסיים גיבוש אחד.

    אם עברתי את הגיבוש, האם אני בטוח מתגייס ליחידה אליה התמיינתי?
    לא בהכרח. מלבד הגיבוש עצמו יש מיונים רבים נוספים שיש לעבור על מנת להתקבל ליחידות ההתנדבות. רובם של המיונים נערכים לפני הגיבוש, אך ישנם מיונים בחלק מהיחידות הנערכים רק לאחר הגיבוש, וגם בהם אפשר ליפול. לדוגמה: ליחידות 669 ושלדג ישנם מבדקים רפואיים המתבצעים רק לאחר הגיבוש, ובקורס חובלים מתבצע סיווג בטחוני רק לאחר הגיבוש. ניתן ליפול גם בשלבים אלו.
    עד כמה שידוע לי, רק בשלבי ירפ"א ג&#39; וירפ"א ד&#39;, המתקיימים לאחר גיבוש טייס, לא ניתן ליפול.

    האם יכולות בנות להתנדב לאחת היחידות ההתנדבותיות?
    כן, אך לא לכולן. נכון לעכשיו אך ורק קורס טייס וקורס חובלים פתוחים בפני בנות.
    בנות המעוניינות להגיע לקורס טייס צריכות ליצור קשר עם מדור צוות-אוויר ולבקש להתמיין.
    בנות המעוניינות להתמיין לקורס חובלים צריכות ליצור קשר עם ביתן חיל-הים ולבקש להתמיין.

    האם גם בנות צריכות לעבור את הגיבושים?
    כן.
    בגיבוש טייס ישנן כיתות רק של בנות, ומבחינה פיזית מקלים עליהן קצת.
    אני לא יודע מה קורה עם הבנות בגיבוש חובלים.

    מה אורך השירות ביחידות ההתנדבות?
    עקב אורך המסלול ביחידות אלו, וההכשרה המרובה אותה עוברים הלחומים ביחידות, כל חייל ביחידות ההתנדבות מחויב, עם סיום המסלול, לחתום על שירות קבע הנע בין שנה לשנה וחצי - תלוי ביחידה.
    יוצאי דופן הינם קורס טייס וקורס חובלים, שבנוסף נותנים לצוערים בקורס תואר ראשון וכן מכשירים אותם לקצונה, ולכן הצוערים מתבקשים לחתום על 4 שנות שירות קבע עם סיום קורס חובלים ו-9 שנות שירות קבע עם סיום קורס טייס.



    טיפים ליום סיירות
    קודם כל , אני רוצה לאחל בהצלחה לכל האנשים שהולכים ליום סיירות.
    הלוואי וכולכם תחזרו לפה עם מה שרציתם.

    אני רואה פה אנשים ששואלים "כמה זמן זה השקים?" , "איזה מרחק צריך לרוץ?"
    חבר´ה תשכחו מזה. אף אחד לא בא לדיונות שם ומדד עם מטר כמה יש לרוץ.
    היום שדה נערך בשמורה חולית כזאת, כל מדריך לוקח את הקבוצה שלו לפינה אחרת , ככה שיש מרחק אחר לרוץ לכל קבוצה וכל מדריך עושה את זה כמה זמן שהוא רוצה.

    הדרך הכי טובה להצליח ביום סיירות היא לבוא בלי לדעת כלום&#33; מה שאתם שומעים.
    אל תקראו את כל התקצירים, את כל מה שאנשים יספרו לכם בפורום אחרי שהם יחזרו.
    זה רק יבלבל אתכם ויחליש אתכם מנטלית.
    אם מישהו עשה את הספרינטים עם סדר הגעה שעה וחצי, והמדריך שלכם יעשה אותם קצת יותר מזה, אתם תשברו.
    תשכחו כל מה שקראתם, בקיצור.

    דבר שני, אני יודע שטוחנים בשכל על "לתת הכל".
    אבל עד שלא תגיעו, לא תדעו עד כמה זה נכון. תמיד תתנו הכל בכל מצב.
    תראו טירוף בעיניים, אל תראו למדריכים שאתם מתקרבים למצב של עייפות בכלל. אל תתכופפו כשאתם מתנשפים, תעמדו זקוף ותסתכלו למדריכים בעיניים במבט של טירוף.
    בריצות, תתנו ראבק, תנו צעקה אפילו, תרוצו בטירוף. שתמיד תהיה לכם המחשבה שמי שמגיע ראשון נח יותר (באמצע היום הרבה אנשים מתחילים ללכת ואז יש לכם הרבה זמן יחסית לנוח עד שהם חוזרים)

    ביום סיירות, תעבדו כמו רובוטים, לא מעניין אתכם בכלל מה המדריכים מספרים לכם, ואיזה סיפורים הם מוכרים לכם. כל מה שהם יגידו - הכל שטויות.
    גם אם הם יבטיחו להריץ אתכם עד הערב , זה לא יקרה. הם עובדים לפי לו"ז מוכן מראש.

    והכי הכי חשוב, תדעו שה-כ-ל בראש. יום סיירות הוא יום קשה, אבל לא בלתי אפשרי. כל בן אדם עם כושר ממוצע יכול לעבור אותו בהצלחה.
    וזה בדיוק מה שהמדריכים מחפשים. הם לא מחפשים את האתלט שעושה 400 שכיבות שמיכה ו3 דקות אלפיים.
    הם מחפשים את האנשים עם הטירוף בעיניים, אנשים נחושים שלא נשברים גם כשמאוד קשה להם.
    כי כושר קל מאוד להקנות. נחישות ועמידות מאוד קשה.
    יש אינספור מקרים של אנשים עם כושר מצויין שהגיעו ליום סיירות ונשברו אחרי 10 דקות, ומקרים הפוכים של אנשים שעושים 10 דקות אלפיים ועברו למטכל.
    אז כשאתם בוינגייט, אתם שוכחים מהכושר שלכם. כל מי שישאל אתכם , אתם עונים שאין לכם מושג.

    בהצלחה לכולם&#33;

    בנתיים זהו אני ינסה להביא עוד בהמשך


    קרדיט ל- iDrA על המידע
    גף ה' צוות 2 כבוד ועוצמה!!



    טוסו בחכמה הכו בעוצמה!


  12. #12
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    606
    תודות
    הצטרף ב
    14/12/2005
    גיל
    25
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    -<center>רמטכ"לי צה"ל לדורותיהם</center>

    [img]http://img356.imageshack.us/img356/8062/ral7nj.gif' border='0' alt='תמונה מצורפת'>


    <center>יעקב דורי ( 1899-1973 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/0/37750.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    יעקב דורי (דוסטרובסקי), (1899 - 1973) הרמטכ"ל הראשון של צה"ל.

    דורי נולד באודסה שבאוקראינה בשנת 1899, ועלה ארצה בעקבות הפרעות ביהודי אודסה בשנת 1905. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון הריאלי בחיפה התגייס לגדוד העברי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. לאחר מכן הפך לפעיל ומפקד בהגנה, וכינויו המחתרתי "דן". ב-1921 סולק מן הצבא הבריטי בגלל השתתפותו בפעולות ה"הגנה" במאורעות תר"פ.

    בשנת 1939 נתמנה לתפקיד ראש המטה הכללי של ההגנה, תפקיד שבו החזיק עד שנת 1946.

    במאי 1947 חזר לתפקידו וכאשר הוקם צה"ל הפך לרמטכ"ל הראשון. על אף כישוריו בפיקוד ובארגון, כאשר התמנה לתפקיד הרמטכ"ל סבל כבר מבריאות לקויה, והתקשה לפקד על הצבא בקרבות הקשים של מלחמת העצמאות, כאשר סגנו, יגאל ידין, סייע לו רבות. בשנים 1946 - 1947 עמד בראש משלחת ההגנה בארצות הברית, שעסקה ברכש נשק לקראת מלחמה.

    ב-9 בנובמבר 1949 סיים את כהונתו כרמטכ"ל ופרש מהשירות הצבאי.

    עם שחרורו מצה"ל התמנה לראש המועצה המדעית במשרד רה"מ ובהמשך נתמנה לנשיא הטכניון בחיפה וכיהן בתפקיד עד 1965.

    גם אחרי שחרורו מצה"ל המשיך לענוד את סיכת המ"מ.

    בנו, ירחמיאל דורי, שירת בצה"ל בדרגת תת אלוף וכיהן כקצין ההנדסה הראשי בצה"ל.



    <center>יגאל ידין ( סוקניק ) ( 1917 - 1984 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/4/30194.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>


    יִגָּאֵל ידין (סוקניק) (1917 - 1984) הרמטכ"ל השני של צה"ל, ארכאולוג, ופוליטיקאי ישראלי. אחיו של השחקן יוסי ידין ובעלה של כרמלה, בתו של ארתור רופין.

    ידין נולד בשנת 1917 לאביו אלעזר סוקניק, ארכיאולוג.




    איש צבא
    בגיל 15 ב־1933 התגייס להגנה, ושירת במגוון תפקידים בהם תפקידי הדרכה ופיקוד, בהם מדריך לנשק בגוש עציון, אח"כ נמנה עם הקבוצה הראשונה שהעמידה את יחידות השדה בקרית ענבים, פיקוד והדרכה בצפון ים המלח, קורס מרכזי למדריכים בנשק בכפר ויתקין, ומפקד יחידת פו"ש בירושלים. התמנה לשלישו של יצחק שדה והוא בן 22. בשנת 1943 מונה לראש אגף מבצעים במטה הכללי של ההגנה. עקב ויכוח עם יצחק שדה על הכללת מקלע בפק"ל הכתה, פרש מן השירות ללימודיו האוניברסיטאים בשנת 1946.

    בשנת 1947, בסמוך להכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, נקרא על ידי דוד בן גוריון לשוב לשירות. שימש במגוון תפקידים במלחמת העצמאות, וקיבל רבות מן ההכרעות החשובות במלחמה זו, היה חבר המשלחת הישראלית לשיחות על הסכמי שביתת הנשק עם מצרים ועמד בראשה.

    עם פרישתו של יעקב דורי מתפקיד ראש המטה הכללי, קיבל עליו תפקיד זה ב־9 בנובמבר 1949, ושימש בו שלוש שנים. ב־7 בדצמבר 1952 התפטר מכהונתו כרמטכ"ל, בעקבות חילוקי דעות עם דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על קיצוץ בתקציבו של צה"ל, ופרש מהשירות הצבאי, בגיל 35.


    ארכיאולוג
    כאשר פרש מהצבא הקדיש עצמו למחקר, והחל במפעל חיים בתחום הארכיאולוגיה. על עבודת הדוקטורט שלו שהתמקדה ב"מגילת מלחמת בני-אור בבני-חושך" שמן המגילות הגנוזות קיבל את פרס ישראל לשנת 1956. כארכיאולוג ניהל חפירות באתרים החשובים ביותר - תל חצור, מערות נחל חבר, מצדה, ובתל מגידו. אחת מגולות הכותרת של עבודתו המדעית היה פרסום "מגילת המקדש". כשביקר באחד מהאתרים אשר נגנבו בו ממצאים, והגנבות יוחסו למשה דיין, אמר ידין: "אני יודע מי עשה את זה, ואני לא אגיד מי זה היה, אבל אם אני אתפוס אותו - אני אוציא לו גם את העין השניה." יחד עם עבודת הארכיאולוגיה לא חדל מתרומתו לחיים הציבוריים, וערב מלחמת ששת הימים שימש כיועץ צבאי לראש הממשלה לוי אשכול.

    לאחר מלחמת יום הכיפורים שימש ידין כחבר בועדת אגרנט אשר חקרה את האחריות למחדלים שהובילו למלחמה.


    פוליטיקאי
    בשנת 1977 הקים, יחד עם פרופ&#39; אמנון רובינשטיין, שמואל תמיר, מאיר עמית ורבים נוספים את "התנועה הדמוקרטית לשינוי", הידועה בכינוי "ד"ש". מפלגה זו הייתה מענה למשאלותיהם של ישראלים רבים שקצו בשחיתות שיוחסה אז למפלגת העבודה, עם חשיפת פרשיות כפרשיית אשר ידלין, התאבדותו של שר השיכון אברהם עופר, ופרשת חשבון הדולרים של לאה רבין, ותחושת אובדן הדרך והמיאוס שהותירה אחריה מלחמת יום הכיפורים וההתפתחויות החברתיות והפוליטיות שלאחריה. רבים ראו בדמותו של ידין, הלוחם והמלומד, את דמותו של הישראלי האידיאלי, הנקי משחיתות, היכול להוביל לדרך חדשה.

    בבחירות של שנת 1977 זכתה המפלגה בהישג נאה למפלגה שרצה לראשונה לקלפי וקיבלה חמישה עשר מנדטים. מנחם בגין הקים קואליציה שבה לא שותפה מפלגת העבודה, לראשונה בתולדות המדינה. ידין שימש כסגן ראש הממשלה. בתפקיד זה תרם רבות להתפתחויות שחלו בשנים אלו (1977 - 1981), ובמיוחד למגעים לקראת הסכם השלום עם מצרים. עם זאת, מפלגת ד"ש נכשלה לחלוטין והתפוררה לרסיסים. מריבות פנימיות פילגו את המפלגה, ובבחירות 1981 כבר לא השתתפה בצורתה המקורית. ידין פרש מן הפוליטיקה בשנה זו.

    ידין נפטר בשנת 1984.



    <center>מרדכי מקלף ( מוטק&#39;ה ) ( 1920 - 1978 )</center>

    [img]http://milim.org/milim/M-1-SHIRA/RATOSH/3-HASHIRIM/maklef.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    מרדכי (מוטק&#39;ה) מקלף (1920 - 1978), הרמטכ"ל השלישי של צה"ל ולאחר מכן מנכ"ל של גופים מרכזיים בכלכלה הישראלית הציבורית.

    נולד בשנת 1920 בישראל, למשפחה שהייתה בין מקימות היישוב מוצא. במאורעות תרפ"ט התנפלו תושבי הכפר הסמוך, קולוניה, על בית משפחת מקלף שהיה בין הבתים הקיצוניים ביישוב, ורצחו את רוב בני המשפחה. מרדכי מקלף הוא אחד הניצולים היחידים (אחיו חיים ואחותו חנה ניצלו אף הם) מטבח זה, כאשר הצליח לקפוץ מן הקומה השנייה במהלך הטבח. בין הרוצחים היה הרועה שהעסיקה המשפחה, וכן שוטר היישוב שהיה היחיד באזור בעל נשק חם. הרצח זעזע את היישוב העברי, והיה בין האירועים הזכורים ממאורעות תרפ"ט. לאחר מכן גדל אצל קרובי משפחה בירושלים ובחיפה.

    מנערותו היה פעיל בארגון ההגנה, ובין היתר בפלוגות הלילה המיוחדות של וינגייט. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי ולחם בצפון אפריקה ובאיטליה. הוא שוחרר מן הצבא בדרגת מייג&#39;ור (רב סרן). למשך זמן מסוים שהה באירופה ועסק בענייני עלייה ב&#39; ורכש, אך לאחר מכן שב לארץ והשתלב במנגנון "ההגנה".

    בפרוץ מלחמת העצמאות נלחם במסגרת חטיבת "כרמלי", בתחילה כקצין מבצעים ולאחר מכן כמפקד החטיבה. במסגרות אלו השתתף בקרבות באזור חיפה, עכו, והגליל. לאחר מכן השתתף במבצע "חירם", במסגרתו שוחרר הגליל כולו. עם סיום המלחמה עמד בראש משלחת ישראל לשיחות עם לבנון ועם סוריה. לאחר מכן, בנובמבר 1949, מונה לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם.

    לאחר התפטרותו של יגאל ידין מתפקידו, מונה מקלף להחליפו בתפקיד, ב-7 בדצמבר 1952, והיה לרמטכ"ל השלישי של צה"ל, והוא בן 32 בלבד.

    מתקופת כהונתו כרמטכ"ל זכורה במיוחד תופעת הפידאיון. במסגרת המלחמה בתופעה זו הורה מקלף לרב סרן אריאל שרון להקים יחידת קומנדו מיוחדת שתפגע בבסיסי הפידאיון, ותמגר את התופעה. שרון הקים את יחידה 101, אשר פעלה וביצעה פעולות רבות בשנת 1953, עד לאיחודה עם חטיבת הצנחנים.

    ב-7 בדצמבר 1953 פרש מתפקידו כרמטכ"ל, לאחר שנה בתפקיד, כפי שהיתנה בעת שקיבל עליו את התפקיד.

    לאחר מכן מילא שורת תפקידים במשק הישראלי הציבורי. במשך שנים רבות (1955 - 1968) שימש כמנכ"ל מפעלי ים המלח, ובתפקיד זה עשה רבות לפיתוח המפעלים ופיתוח האזור. לאחר מכן שימש כמנכ"ל המועצה לשיווק פרי הדר ומנכ"ל כימיקלים לישראל.

    מרדכי מקלף נפטר בשנת 1978. על שמו נקרא מחנה מפקדת השלישות ברמת גן (מקלף).



    <center>משה דיין ( 1915 - 1981 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/6/37756.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    משה דיין - מצביא, מדינאי, ואיש ציבור ישראלי. ממפקדי "ההגנה", הרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, פיקד על צה"ל במהלך מבצע קדש. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. שימש בתפקיד שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. תרם תרומה משמעותית להסכם השלום עם מצרים כאשר שימש כשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין.

    משה דיין סימל באישיותו את טיפוס ה"צבר", בן ההתיישבות העובדת, האוחז בידו האחת ברובה, ובשנייה במחרשה. דיין נתפס בעיני הציבור כאחד מהאחראים לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אך גם כאחראי עיקרי ל"מחדל" שבו הופתעה ישראל במלחמת יום הכיפורים, וכמידת ההערצה שחש כלפיו הציבור לפני המלחמה, כך הייתה מידת השבר האישי והציבורי שלאחריה. דיין השכיל להתגבר על המשבר, ובערוב ימיו תרם מנסיונו, מכושרו המדיני והאינטלקטואלי, לעיצוב דמותו של הסכם השלום עם מצרים. דיין האיש, תפיסתו המדינית והביטחונית, וכן אישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, היו בעלות השפעה רבה על מדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה.




    ילדות ונעורים

    משה דיין בין שני הוריו, שמואל ודבורהמשה דיין נולד ב-20 במאי 1915 בדגניה (שנקראה לימים "דגניה א) לשמואל דיין ולרעייתו דבורה לבית זטולובסקי, מאנשי העלייה השנייה. דיין נקרא על שם משה ברסקי, מאנשי דגניה, שנרצח על ידי שודדים ערבים ב-22 בנובמבר 1913. כאשר היה דיין בן שש, עברה משפחתו למושב העובדים נהלל. דיין למד בבית הספר היסודי בנהלל, אך משבגר עבר לבית הספר התיכון החקלאי, שהיה בית ספר לבנות, ושם סיים את חוק לימודיו. עוד בילדותו נטל חלק במשימות הביטחון במושב, ובמהלך המאורעות בשנת 1929 הוכנס בסוד ארגון "ההגנה", והוא בן 15 שנים. בבית הספר החקלאי לבנות נפגש עם רעייתו, רות שוורץ, בשנת 1934, והשניים נישאו בשנת 1935. לאחר סיום בית הספר המשיך בעבודת האדמה במסגרת קבוצה חקלאית של בני נהלל הקרויה "קבוצת שמרון".


    בשירות ההגנה
    בשנת 1936 החל גל נוסף של מאורעות, מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט. בתקופה זו איפשרו שלטונות המנדט הבריטי להקים את משטרת היישובים העבריים שהורכבה מאנשי ארגון ההגנה, שכונו "נוטרים". לאחר ששימש תקופה קצרה כמורה דרך לצבא הבריטי, התגייס דיין למשטרת היישובים העבריים. בדצמבר 1937 היה חניך בקורס מפקדי מחלקות, שבו הדריך יצחק שדה, ובין יתר חניכיו היה גם יגאל אלון. בשנת 1938 ובשנת 1939 היה חבר ב"פלוגות השדה" שעליהן פיקד יצחק שדה וב"פלוגות הלילה המיוחדות" שעליהן פיקד צ&#39;ארלס אורד וינגייט. במסגרות אלו למד את עיקרי תורת הלחימה ההתקפית, אשר שימשה אותו במהלך הקריירה הצבאית שלו. ב-1 במרץ 1938 השתתף במסגרת זו בעלייה לקיבוץ חניתה. צילום מפורסם מאותה תקופה מראה אותו ביחד עם שדה ואלון, כאשר שדה חובק את אלון מימינו ואת דיין משמאלו.


    חלק מהמ"ג בכלא עכו. משה דיין הוא הימניב-5 באוקטובר 1939 נאסר, ביחד עם 42 חבריו לקורס קצינים של "ההגנה" (המכונים "המ"ג"), והועמד לדין על החזקת נשק בלתי חוקית. דיין נדון לעשר שנות מאסר, שאותן החל לרצות בכלא עכו. מלחמת העולם השנייה הביאה לכך שהצבא הבריטי היה זקוק לתמיכת היישוב, והחל שיתוף פעולה בין הצבא הבריטי ובין המחתרות היהודיות. החל גיוס של בני היישוב לצבא הבריטי, ובמסגרת זו הוסכם בין הנהגת היישוב ובין שלטונות המנדט הבריטי על שחרורם של המ"ג בפברואר 1941.

    כאשר שוחרר דיין מן הכלא, היה המצב במזרח התיכון מסוכן. בעיראק החל מרד פרו נאצי כנגד השלטון הבריטי, במדבר המערבי התקדמו צבאות הציר לעבר מצרים וארץ ישראל, ובסוריה ובלבנון שלט צבא צרפת של וישי הסר למרות משטר שיתוף הפעולה של המרשל פטאן. בנסיבות אלו החלו אנשים כיצחק שדה לארגן כוח לחימה אשר יסייע לבריטים בפעולות סיור ולחימה זעירה, אשר ייקרא לימים הפלמ"ח. דיין, שהצטרף למסגרת החדשה, צורף כמורה דרך לכוח של הדיביזיה ה-7 האוסטרלית אשר אמור היה לנוע על כביש החוף צפונית לראש הנקרה, על מנת למנוע את פיצוץ הגשרים על נהר הליטאני ולאפשר תנועה חופשית על הכביש לביירות. במהלך פעולה זו פגע כדור במשקפת שאחז דיין, ורסיסי הזכוכית גרמו לאבדן עינו השמאלית. הפציעה גרמה לצורך להרכיב רטייה על עינו השמאלית, אשר הייתה ל"סמלו המסחרי" ולאפיון הויזואלי המזוהה עמו מאז אותה פעולה ואילך.

    לאחר שהחלים מפצעיו, חזר דיין למשקו בנהלל, והמשיך בפעילות במסגרת "ההגנה". ב1945 עבר לתל אביב, ולאחר מכן נסע לבאזל לשמש כציר בקונגרס הציוני, בדצמבר 1946. בשנים אלו (1939 - 1945) נולדו שלושת ילדיו - יעל, הבכורה, אהוד (אודי) ואסף (אסי).

    בפברואר 1947 נקרא על ידי יעקב דורי, (שהיה אז ראש המטה הכללי של ההגנה, ולאחר מכן הפך לרמטכ"ל הראשון של צה"ל) לשמש כ"קצין לעניינים ערבים". היה ברור לכל כי מלחמת העצמאות ממשמשת ובאה.


    מלחמת העצמאות
    בתחילת מלחמת העצמאות חווה משה דיין אובדן אישי קשה, כאשר אחיו האהוב זהר נפל בקרב רמת יוחנן, כנגד כוחות דרוזים, ב-14 באפריל 1948.

    דיין החל את המלחמה בתפקידי מטה, בדרגת רב סרן, לצידו של הרמטכ"ל דורי, אך במאי 1948 נשלח לפקד על כוחות צה"ל בעמק הירדן והיה שותף לבלימת הכוחות הסורים בדגניה, בה נולד. לאחר קרב דגניה, מונה, בסוף מאי 1948, למפקד גדוד 89, הוא גדוד פשיטה ממוכן במסגרת חטיבה 8 שעליה פיקד יצחק שדה. במהלך הפוגה בקרבות נסע לארצות הברית על מנת להשתתף בהלוויתו של האלוף דוד מרכוס. לאחר ששב לארץ, ביולי 1948, השתתף עם גדודו במבצע דני.

    במהלך מבצע דני כבש במבצע אישי נועז את העיר לוד כשהוא עומד בראש גדודו, שנע בטור משוריין דרך העיר, ב-11 ביולי 1948. לאחר מכן הועבר הגדוד לחזית הדרום, במסגרת מבצע מוות לפולש, שם לחם כנגד כוחות מצרים.

    לאחר המבצע מונה דיין למפקד חטיבת ירושלים והועלה לדרגת סגן אלוף. בצה"ל של ימי מלחמת העצמאות לא היו נהוגות דרגות "אלוף משנה" ו"תת אלוף" הנהוגות כיום, ולמעשה דרגה זו הייתה השלישית בסולם הדרגות. ב-1 באוגוסט 1948 נכנס דיין לתפקידו. בשלב זה הסתיימו למעשה הקרבות המשמעותיים בגזרה זו, ועיקר פעולתו של דיין הייתה בנסיונות לשפר עמדות מול הלגיון הירדני, לקראת המשא ומתן העתידי על מעמדה של העיר. במסגרת זו שימש כדיפלומט במגעים עם הירדנים, ואף עם המלך עבדאללה. בן שיחו במגעים אלו היה מפקדה הירדני של ירושלים, הקולונל עבדאללה אל תל. השניים הגיעו בדצמבר 1948 להסכמה לפיה לא ייזום כל צד פעולה צבאית נוספת, הסכמה שקדמה בארבעה חודשים להסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות. ההסכם קיבע למעשה את מעמדה של המובלעת הישראלית בהר הצופים ואיפשר מעבר שיירות אל המובלעת וממנה.

    במרץ 1949 היה דיין אחד מן הנושאים ונותנים במשלחת לשיחות שביתת הנשק בין ישראל וירדן שהתקיימו באי רודוס. ב-3 באפריל 1949 נחתם ההסכם בין הנציגים. בראש המשלחת עמד ד"ר ולטר איתן, ובנוסף לדיין הצטרף למשלחת ראובן שילוח.


    הקריירה הצבאית עד מינויו לרמטכ"ל
    באוקטובר 1949 מונה דיין לאלוף פיקוד הדרום. הייתה זו תקופת רגיעה שלאחר המלחמה, ובמהלכה עבר דיין קורס מפקדי גדודים בן כתשעה חודשים, במקביל לשירותו כאלוף פיקוד. לאחר סיום הקורס נשלח דיין לקורס מפקדים בכירים בבריטניה. עם שובו, במאי 1952, מונה לאלוף פיקוד הצפון, תפקיד שבו שירת כחצי שנה.

    לאחר התפטרותו של הרמטכ"ל יגאל ידין מונה דיין על ידי הרמטכ"ל החדש, מרדכי מקלף, לראש אג"ם, בדצמבר 1952. מקלף התנה מראש את שירותו כרמטכ"ל בכך שישמש בתפקיד במשך שנה אחת בלבד, ומינויו של דיין הבהיר כי כפי הנראה יחליף אותו דיין בתפקיד, לאחר סיומה של השנה. תקופה זו הייתה תקופה סוערת. נסיונות הסתננות וחבלה נענו בפעולות התגמול והוקמה יחידה 101 שעליה פיקד אריאל שרון. לאחר פירוקה של היחידה, מינה דיין את שרון למפקדה של חטיבת הצנחנים. כאשר ב-14 באוקטובר 1953 בוצעה פעולת קיביה, שבה נהרגו עשרות אזרחים ששהו בבתים שפוצצו על ידי יחידה 101 במסגרת פעולת תגמול, יצא דיין להגן על עמדתה של ישראל בעצרת הכללית של האומות המאוחדות. עם שובו, ב-6 בדצמבר 1953, מונה לרמטכ"ל.


    רמטכ"ל

    תקופת לבון
    היום שבו התמנה דיין לרמטכ"ל היה יומו האחרון של דוד בן גוריון כראש הממשלה ושר הביטחון. ב-7 בדצמבר 1953 פרש בן גוריון על מנת להגשים את חזונו החלוצי על יישוב הנגב, והתיישב בקיבוץ הקטן שדה בוקר. את תפקיד ראש הממשלה קיבל משה שרת, ואילו לשר הביטחון מונה פנחס לבון.

    היחסים בין לבון ובין דיין לא היו תקינים מלכתחילה, ובמהלך כהונתו של דיין כרמטכ"ל תחת שר הביטחון לבון, התקלקלו היחסים עוד יותר. לבון היה בן דור הביניים במפא"י, ויריבו הפוליטי של דיין. ברוח הימים ההם היה דיין חבר מרכז מפא"י והתפטר ממנו רק משהתמנה לרמטכ"ל. לבון ראה בעצמו את יורשו המועדף של בן גוריון, וראה בעובדה כי קודם מעבר ליתר בני דורו, וניתן לו תפקיד שר הביטחון, מעין אישור לכך. ראייה זו הכניסה אותו למסלול התנגשות עם חבורת הצעירים שטיפח בן גוריון, ובראשם דיין, וכן שמעון פרס ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון. על אף ששני האישים, דיין ולבון, החזיקו בראייה בטחונית דומה, החלו עד מהרה סכסוכים ביניהם, שהתבטאו אף בדברים עקרוניים, כגון דרישתו של דיין לרכוש מן הצרפתים טנקים מסוג AMX, עליה הטיל לבון וטו.

    המאבק על הסמכויות בין שר הביטחון והרמטכ"ל הביא לחוסר בהירות באשר לשאלת הקשר הישיר בין קצינים בכירים ובין שר הביטחון. כאשר נודע לדיין, באמצע 1954 כי מפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, נועד ישירות עם לבון, הגיש את התפטרותו, אך שוכנע על ידי דוד בן גוריון לחזור ממנה. לבון עמד על זכותו כשר ביטחון להמשיך בפגישות עם בכירי צה"ל, וביניהם ראש אמ"ן, אל"מ בנימין גיבלי. לימים תהיה לעניין חשיבות מכרעת בשאלה "מי נתן ההוראה" לגיבלי להפעיל רשת של מרגלים יהודים במצרים, ולהורות להם לחבל במתקנים בריטים על מנת למנוע את הסתלקותה של בריטניה מאזור תעלת סואץ. בעת שניתנה ההוראה לגיבלי היה דיין בביקור בארצות הברית, ולבון טען כי לא הוא שנתן את ההוראה. לימים תהיה לפרשיה זו, שנודעה בכינוי "העסק הביש", חשיבות מכרעת בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל.

    יחסיו של דיין עם משה שרת אף הם לא היו מן התקינים. דיין היה איש הקו האקטיביסטי, והאמין בכוח ההרתעה של צה"ל וביכולתו לצאת למלחמה נוספת ולנצח בה. לעומת זאת, היה שרת פשרן, וניסה להשיג נתיבים אל שליטי ערב, על מנת להגיע להסדרי שלום. כושר התמרון של שרת היה נמוך. שרת היה לכוד בין הקו האקטיביסטי של דיין (ואף של יריבו לבון), אשר חייב יציאה חוזרת ונשנית לפעולות תגמול, שהביאה לדרדור המצב והסלמה במקום להרגעה שתאפשר מגעים מדיניים, ובין העובדה כי רבות מן ההחלטות החשובות לא נתקבלו בירושלים אלא בשדה בוקר.

    לאחר כישלון "העסק הביש" הייתה ההכרעה בין דיין ובין לבון (אשר דרש לפטר את דיין, גיבלי וכן את שמעון פרס) למעלה מכוחותיו של שרת, ולבסוף הביא לפיטוריו של לבון, ולהחלפתו בבן גוריון. אם הייתה בלבו של שרת תקווה כי יצליח להשיג השפעה כלשהי על מהלך האירועים, הרי ששובו של בן גוריון למשרד הביטחון קטע תקווה זו. בבן גוריון מצא דיין שותף מלא לחזונו בדבר יכולותיו של צה"ל, והדרך בה יש להשתמש בהן.


    פעולות התגמול
    בן גוריון שב למשרד הביטחון בפברואר 1955, ולאחר חודשים מספר, בעקבות הבחירות לכנסת השלישית שב ומונה לראש הממשלה. עתה החל שלב של שיתוף פעולה בין בן גוריון ובין דיין, וזאת על רקע מצב בטחוני מחמיר והולך, במיוחד בחזית הדרום. משטרו של גמאל עבד אל נאצר, שהחליף את המשטר המלוכני במצרים, היה תקיף בריטוריקה שלו כנגד ישראל, ונראה כי בדעתו לנקוט צעדים מעשיים. עסקת נשק בין מצרים וצ&#39;כוסלובקיה, שהתפרסמה בספטמבר 1955, עוררה חששות כבדים כי אכן פניו של שליט מצרים למלחמה בישראל. בה בעת חיזקה מצרים את ההסגר על השיט הישראלי במפרץ אילת. אולם הבעייה העיקרית, היום יומית, בפניה ניצבה ישראל הייתה פעולות הפדאיון שהפכו בשנים אלו למתקפה אכזרית ובלתי פוסקת.

    דיין סבר כי הדרך לטפל בבעיית הפדאיון הינה באמצעות פעולות רחבות היקף כנגד כוחותיהן הסדירים של המדינות שמהן יצא הפדאיון. בסוף פברואר 1955 פשטו חיילי צה"ל, בפיקודו של אריאל שרון, על עזה, בפעולה המכונה "מבצע חץ שחור", שבה נהרגו כ-42 חיילים מצרים. פעולה רחבת היקף נוספת מסוג זה נערכה בחאן יונס ב-31 באוגוסט 1955, בתגובה לפעולת פדאיון שגבתה שבעה הרוגים אזרחיים. בפעולת חאן יונס ("מבצע אלקיים"), שעליה פיקד מרדכי גור, נהרגו כשמונים חיילים מצרים. פעולה נוספת בכונתילה גבתה תשעה עשר הרוגים מצרים בסוף חודש אוקטובר.

    בתגובה השתלט הצבא המצרי על שטח באזור ניצנה. לאחר מספר ימים שבהם לא הצליחה פעילות דיפלומטית להביא לנסיגת הכוחות המצריים, הדף צה"ל את החטיבה המצרית, בקרב לילי שבו נהרגו כחמישים מצרים, לעומת שבעה חיילים ישראלים. הפשיטות ההדדיות הפכו לקרבות של ממש, שבהם היו מעורבים אף שריון וארטילריה. בספרו "יומן מערכת סיני" כותב דיין כי "תגובותיה של ישראל העמידו בפני הערבים בצורה אולטימטיבית את הברירה - הקפדה על השלום או יציאה למלחמה". בשלב זה, לאור עסקת הנשק הצ&#39;כית וסגירתם של מצרי טיראן, סבר דיין כי על ישראל לנקוט ביוזמה התקפית, ולהקדים את היוזמה המצרית. פעולות התגמול הפכו לפעולות של הסלמה גוברת והולכת, והעמידו מולן תגובת נגד, שהצריכה, מצידה, פעולות תגמול תכופות יותר וחריפות יותר.

    בדצמבר 1955 פשט צה"ל על מוצבי סוריה באזור הכינרת ("מבצע עלי זית"), בפעולה הגדולה ביותר שננקטה עד אותה עת. אפריל 1956 ראה הסלמה של ממש בפעולות ההדדיות, ושבעה עשר חיילים ישראלים נפלו חלל.

    על קברו של רועי רוטנברג, חבר קיבוץ נחל עוז, שערבים ששוחחו עמו חטפו אותו, התעללו בו ורצחוהו, נשא דיין, ב-1 במאי 1956, הספד היסטורי, המכונה נאום "נחל עוז", המלמד על ראייתו את הסכסוך הישראלי-ערבי:

    "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נטיח היום אשמות אל הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי... דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית... מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם. שנאה המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא ייגר לשוא ואתמול שוב התפתינו, האזנו והאמנו... אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות ואלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים - או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו... רועי הנער - האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב."
    הדברים מביעים השקפת עולם קשה, השוללת פתרון מדיני, ומראה כי אל מול נתוני היסוד של הקיום הישראלי בתוך העולם הערבי, על ישראל להגיב בכוח, להראות הרתעה. "דוקטרינת דיין" בשנים אלו הייתה כי בכל מקרה של התעצמות ערבית, התחמשות, איחוד ההנהגה הערבית והידוק המצור על ישראל, יש לנקוט בתגובה מקדימה. לימים תתחלף גישה זו בשאלה, שאותה שאל בספרו האחרון - "הלנצח תאכל חרב?".


    פעולת קלקיליה
    בקיץ 1956 חלה הסלמה בסכסוך בגבול ירדן. משטרו של המלך הצעיר חוסיין נאלץ לתמרן בין גורמים שונים, והיה נתון ללחץ מצד משטרו של גמאל עבד אל נאצר. חוסיין כרת בספטמבר 1956 ברית הגנה עם נאצר. דיין היה משוכנע כי הפדאיון, בין אם הם תוקפים בדרום או במרכז, הינם מחלקה של המודיעין המצרי. עם זאת, ירדן ניסתה להדק את יחסיה עם עיראק, וחוסיין אף דן עם המלך פייסל על הכנסת כוחות עיראקים לתוך ירדן. בין אם בהשפעה עיראקית או כתוצאה מלחץ מצרי, החמיר מאוד המצב בגבול. בהתקפות של מסתננים בגבול ירדן נהרגו עשרות, ואילו צה"ל הגיב בסדרת פעולות תגמול שהחריפו והלכו. כיומיים לאחר רצח שלושה פועלים ליד תל מונד, ב-11 באוקטובר 1956, הורה דיין על ביצוע הפעולה הגדולה ביותר שביצע צה"ל מאז מלחמת העצמאות, והיא ההתקפה על בניין המשטרה הירדנית בקלקיליה. צה"ל איבד שמונה עשר לוחמים, אך הירדנים איבדו שמונים ושמונה מאנשיהם. בפעולה השתתפו צנחנים, טנקים ותותחנים. במהלך הפעולה כותר כוח חסימה שהוצב מאחורי העיר, וחולץ לאחר קרב קשה.

    הפעולה הייתה האחרונה בפעולות התגמול הגדולות. נראה היה כי הן מיצו את יכולת ההרתעה שלהן, הן סיכנו את הברית ההולכת ומתרקמת עם בריטניה וצרפת לקראת מבצע קדש (דיין כותב בספרו "יומן מערכת סיני" כי בפעולת קלקיליה הייתה אפשרות קרובה של לחימת כוחות בריטים לצד הלגיון הירדני), וחמור מכל, המצרים והירדנים למדו את שיטת הפעולה, ועתה ידעו לצפות להתקפה על מתקן צבאי כאשר ישמעו על פעולת הפדאיון בישראל.


    מבצע קדש

    לקראת מלחמה
    בשנת 1956 חשה ישראל כי טבעת חנק ערבית מתהדקת סביבה. סכסוכי הגבול, כמו גם הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר, אשר, ביחד עם הסגר הימי שהכריז נאצר על השיט הישראלי בים סוף, הפכה למצור ימי על מדינת ישראל, בריתות ותיאום בין סוריה, מצרים וירדן, ובמיוחד עסקאות נשק גדולות, ומיצוי שיטת "פעולות התגמול" הביאו למסקנה כי יש צורך במלחמה על מנת לפרוץ את טבעת החנק.

    צרפת ובריטניה, אדוניה הקולוניאלים לשעבר של התעלה, החליטו אף הן לנקוט בכוח כנגד נאצר, על מנת להחזיר את התעלה לידיהן. צרפת הייתה ההוגה העיקרית של שיתופה של ישראל בתכניות, כאשר בריטניה עמדה חצויה. מחד חשקה בשיתוף פעולה ישראלי בסיני ומאידך הייתה בברית הגנה הדדית עם ירדן שעלולה הייתה לחייב אותה לפעולה כנגד ישראל בתנאים מסוימים.

    בסוף ספטמבר יצא דיין, ועמו גולדה מאיר, משה כרמל ושמעון פרס לפריז על מנת לתאם את הפעולות עם הרמטכ"ל הצרפתי הגנרל אלי. התוכנית שאליה הגיעו בשיחות אלו, הייתה כי ישראל תתקוף את מצרים, על מנת לחסל את פעולות הפדאיון, ואילו בריטניה וצרפת יצטרפו, יכבשו את אזור התעלה ויחזיקו בו "על מנת להפריד בין הניצים". דיין העביר לצרפתים רשימת ציוד הנדרשת לצורך המבצע - 100 טנקים, טייסת מטוסי תובלה, 300 משאיות בעלות הנעה קדמית ועוד. לאחר שובו לישראל מסר דיין למטה הכללי פקודת התראה למערכה כנגד מצרים.

    מאחר והצדדים לא הצליחו להגיע לתוכנית פעולה מוסכמת, התקיימה פגישה נוספת בפרבר סוור של העיר פריז, בה נכחו הבריטים, הצרפתים, וכן דיין, בן גוריון ושמעון פרס. לאחר הוועידה ברור היה כי המתקפה הישראלית תבוא תוך ימים אחדים.

    התוכנית שתוכננה הייתה תוכנית מתקפה נועזת, המבוססת על הצנחת כוח בעומק האויב, והתחברות אליו באמצעות הפעלת כוחות שריון ורגלים. למעשה תתחיל המלחמה בכיבוש היעד הסופי - האזור הסמוך למעבר המיתלה, בסמוך לתעלת סואץ.


    הלחימה ולאחריה
    ב-29 באוקטובר החלה הלחימה, כאשר כוח צנחנים בפיקודו של רפאל איתן הוצנח ליד מצבת פרקר בסמוך למעבר המיתלה. כוחות שריון ורגלים פרצו במספר נקודות לכיוון התעלה, שארם א שייח ורצועת עזה. כמוסכם, שלחו הבריטים והצרפתים אולטימטום לשני הצדדים להסיג את כוחותיהם, ולאפשר השתלטות בריטית וצרפתית על רצועה בת עשרה מייל מן התעלה. ישראל קיבלה את האולטימטום, ואילו מצרים דחתה אותו. ההודעה הייתה חלק מן התוכנית המוסכמת. אבא אבן ציין באותם הימים כי על מנת לעמוד באולטימטום, ולהתרחק למרחק של עשרה מייל מן התעלה, היה על מדינת ישראל "להסיג את כוחותיה קדימה".

    עתה היה על הכוחות הישראלים להמתין להתערבות הצרפתית והבריטית, לאחר שהעילה לה ניתנה כמתוכנן על ידי סירובו של נאצר להיענות לתנאי האולטימטום. משזו בוששה לבוא, פעל אלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני על דעת עצמו, ובניגוד לפקודות המטכ"ל ולתוכנית המלחמה, פרץ קדימה, ומוטט את המערך המצרי, תוך שימוש נרחב בשריון. אם הייתה לישראל דרך נסיגה מן הפעולה, במקרה שבו הבריטים והצרפתים היו חוזרים בהם מההשתתפות הפעילה בה, הרי שמעשהו של שמחוני קטע אפשרות זו.

    מעשהו של שמחוני היה הפרת פקודה מן הסוג החמור ביותר, אך דיין התייחס אליו בסלחנות, בטבעו את האמרה המפורסמת כי "מוטב להאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלמם, מאשר לדחוק בשוורים הממאנים לזוז". גישה זו הביאה ליוזמה התקפית נוספת של אריאל שרון אשר יזם קרב לכיבוש מעבר המיתלה, אשר גבה קורבנות רבים. המחלוקת בדבר הצורך בקרב זה, והתאמתו לפקודות שניתנו, סוערת בקרב היסטוריונים צבאיים עד היום. דיין עצמו קבע כי "אומץ הלב, ההעזה והתוקפנות של מפקדי הצנחנים הן סגולות שיש לטפחן ולעודדן, אולם מערכה זו לא הייתה חיונית". גם אריאל שרון לא ניזוק כתוצאה מהפרת פקודתו של דיין. הקרב במעבר המיתלה (המיותר לדעתו של דיין) גבה שלושים ושמונה הרוגים. דיין הביא את שרון בפני בן גוריון, כאשר בפניו הובא גם דו"ח חקירה של חיים לסקוב. בן גוריון קבע כי אינו מסוגל לפסוק בשאלה הצבאית.

    בתוך שבוע כבש צה"ל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, וכן ניצח ניצחון חשוב בים, כאשר לקח שלל את המשחתת המצרית "איברהים אל אוואל", אשר ניסתה להפגיז מן הים את חיפה. המחיר הכולל בחיי אדם היה מאה שבעים ואחד הרוגים. מבחינה מדינית לא הצליחה מדינת ישראל לקצור את פירות "קדש" ולהחזיק בשטחים שנכבשו. אך מבחינה צבאית היה המבצע הצלחה, והוכיח את כושרו של דיין כמנהיג קרבי וכמפקד על כוחות גדולים. גם יוקרתו בקרב הציבור הישראלי עלתה מאוד.


    הפרישה מתפקיד הרמטכ"ל
    דיין היה מראשי המתנגדים לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה במהלך מבצע קדש. הוא סבר כי לא ניתנו מספיק ערבויות לכך שרצועת עזה לא תהפוך שוב לבסיס טרור שימרר את חיי תושבי המדינה. את דעתו לא היסס להביע אף בפני מזכירות מפא"י בפניה נאם, כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים, טרם ההצבעה בכנסת על אישור הנסיגה. משלא נתקבלה דעתו, הגיע למעמד הפינוי של כוחות צה"ל מאל עריש ושם התבטא כי "מפקדים צריכים לאכול את מנות צה"ל כולן, גם הטעימות וגם המרירות".

    לאחר סיום נסיגת צה"ל, יצא לחופשה ארוכה, שכללה סיור במדינות רבות בעולם. ב-29 בינואר 1958 סיים באופן רשמי את כהונתו, והוחלף בידי חיים לסקוב.

    היה בדעתו להיכנס לחיים הפוליטיים, אך הוא עשה זאת בהדרגה. בתחילה נרשם ללימודי מדעי המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. אך תקופת לימודיו הייתה מוגבלת מראש. הבחירות לכנסת הרביעית עמדו בפתח, ודיין, איש מפא"י מאז ומעולם, העמיד עצמו לבחירות. ב-3 בנובמבר 1959 נבחר דיין לראשונה לחבר הכנסת מטעם מפא"י. אביו, שמואל דיין, אשר שירת בשלוש הכנסות הראשונות, לא נבחר לכנסת הרביעית. לימים תהיה בתו יעל דיין לחברת הכנסת.


    שר החקלאות
    דיין מונה לשר החקלאות בממשלתו של בן גוריון, והיה עתיד לכהן בתפקיד זה במשך חמש שנים, משנת 1959 ועד לשנת 1964. תפקיד זה היה רחוק מאופיו, נטיותיו ושאיפותיו של דיין, אך התפקידים הבכירים שבהם חפץ ניתנו לאנשי מפא"י הוותיקים. החקלאות הישראלית בשנים אלו הייתה נתונה לשלטון ארגונים רבי עוצמה ומונופולים ותיקים, והשפעתו של שר החקלאות הייתה שולית. תקופה זו תיזכר בשל נסיונו של דיין להעביר את המשק הישראלי לגידול עגבניה מסוג "מונימייקר", המתאימה לייצוא, במקום העגבניה המקומית מסוג ה"מרימונד", אליה התרגל הצרכן המקומי. נסיון זה נתקל בהתנגדות חריפה, ובסופו נכשל לחלוטין.

    כפוליטיקאי, נגרר דיין, שלא בטובתו, לוויכוח הבין דורי במפא"י. בן גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, וביניהם דיין, שמעון פרס, אבא אבן וטדי קולק. אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישיה" - גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר חשו כי בן גוריון עומד להעביר מעל לראשם את לפיד ההנהגה לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג.

    ברקע לסכסוך עמדה דרישתו של בן גוריון להמשיך ולחקור את "העסק הביש" ולהוקיע את פנחס לבון כמי שנתן את "ההוראה". סכסוך זה הביא להתפטרותו של בן גוריון מראשות הממשלה ב-31 בינואר 1961, ולהקדמת הבחירות לכנסת החמישית. לאחר הבחירות המשיך בן גוריון להחזיק בתפקיד ראש הממשלה.

    הסכסוך במפא"י הלך והחריף, עד אשר התפטר בן גוריון בפעם האחרונה, ב-16 ביוני 1963, והודיע כי מחליפו בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון יהיה לוי אשכול.

    עם התפטרות בן גוריון הודיע אף דיין על התפטרותו, ולטענתו לא יכול לשאת באחריות הקולקטיבית כחבר ממשלה. רבים קראו אז למסור לידיו את תיק הביטחון, מכיוון שנראה כי אשכול, ששימש עד אז כשר האוצר, אינו בעל הרקע המתאים לשמש בתפקיד. תפקיד זה היה מאז ומעולם משאת נפשו של דיין. אשכול הפציר בו להשאר בתפקידו כשר החקלאות, ודיין נענה להפצרותיו. במהלך החודשים שלאחר מכן עשה אשכול ככל יכולתו להצר את צעדי דיין, עד שביום 4 בנובמבר 1964 הודיע דיין על התפטרותו מן התפקיד.

    במקביל, החריף הסכסוך בין בן גוריון ובין צמרת מפא"י, על רקע "העסק הביש", והדברים הובילו לפרישתו של בן גוריון ממפא"י, בנובמבר 1964 ולהקמת מפלגה חדשה, רפ"י ב-22 ביולי 1965, אליה הצטרפו ה"צעירים". דיין עצמו פסח על שני הסעיפים ו"ישב על הגדר" (כהגדרת העתונות באותה עת), בתחילה הודיע כי הוא נשאר במפא"י ומתנגד לפילוג, אך הבין כי מקומו הטבעי הוא ברפ"י, וכי אם יישאר במפא"י יהיה בין אחרוני חברי הכנסת נטולי ההשפעה, ולא יוכל לקדם את תכניותיו המדיניות והאישיות. לבסוף, ב-5 בספטמבר 1965, הצטרף דיין לרפ"י אשר עסקה במרץ בהכנות לקראת הבחירות לכנסת השישית.


    המדבר הפוליטי
    רפ"י הייתה בין הכשלונות המהדהדים ביותר בהיסטוריה הפוליטית הישראלית. המפלגה שהתיימרה להחליף את השלטון, ולהביא לשינויים מרחיקי לכת בתרבות הפוליטית של המדינה, קיבלה כ-8 אחוזים מן הקולות, והצליחה להכניס לכנסת עשרה מנדטים. דיין אמנם נבחר לכנסת, אך רפ"י נותרה באופוזיציה, ודיין נותר ללא כל תפקיד ממשלתי או ביצועי. פעילותו בכנסת הייתה מינימלית, ואת עיקר זמנו הקדיש לכתיבת ספרו "יומן מערכת סיני", ולעיסוקים חוץ פרלמנטריים אחרים. את עול ניהולה השוטף של המפלגה השאיר לאחרים, כגון שמעון פרס, על אף שבפועל נשא זמן מה בתפקיד יושב ראש הסיעה בכנסת.

    בשנת 1966 יצא לוייטנאם שהייתה מצויה אז בעיצומה של מלחמת וייטנאם. את רשמיו ריכז בסדרת כתבות שנתפרסמו בעיתונות העולמית. דיין לא השכיל להבין את הפרובלמטיות במעורבות האמריקנית בוויטנאם לעומקה, והתרשם כי הוייטקונג אינו יכול להביא לסילוק האמריקנים מוייטנאם, אך סבר כי מלחמת הגרילה תימשך שנים, ועל מנת לנצח בה, ולהביא את הוייטקונג לכניעה, על האמריקנים לתת תשובה אלטרנטיבית לבעיות וייטנאם, אשר תגרום לעם הוייטנאמי להתנגד לקומוניזם. מסקנתו הסופית הייתה כי "מערכה ממושכת של הוייטקונג נגד כוחות ארצות הברית יכולה להיות רק מלחמת גרילה וטרור, שבה לא בא לידי ביטוי צבאי היתרון האמריקני באוויר, בארטילריה, בשריון ובאמצעים טכנולוגיים אחרים... התשובה למלחמת גרילה איננה טכנולוגיה, ואף לא הגדלת מספר החיילים האמריקנים. אינני מאמין שהאמריקנים יכולים להשליט חיי שלווה בוייטנאם".

    את שהייתו בוייטנאם ניצל על מנת להבין מקרוב את הדרך האמריקנית לניהול מלחמה מודרנית, בסדרי גודל שלא נודעו בצה"ל שעליו פיקד, ותוך ניצול טכנולוגיה מודרנית לזמנה כשימוש נרחב במסוקים.


    מינויו לשר הביטחון
    בשנת 1967 הייתה מדינת ישראל נתונה במשבר, אשר הזכיר לרבים את תחושת החנק שבו הייתה נתונה בימים שלפני מבצע קדש. אלא שהפעם לא נשא בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, הכריזמטי ומשרה הביטחון, אלא לוי אשכול, שהיה בעיני רבים דמות של עסקן אפרורי, החסר הבנה בענייני ביטחון.

    תקרית גבול שגרתית עם סוריה החלה מהלך אירועים אשר הוביל, בחודש מאי 1967, לכניסת הצבא המצרי לסיני, סגירת מצרי טיראן וגיוס מילואים כללי במדינת ישראל ובמדינות ערב.

    מאות אלפי ישראלים גוייסו, אך הפקודה לצאת לקרב בוששה לבוא. "תקופת ההמתנה" הייתה תקופה מורטת עצבים, שבה חשו רבים כי אל מול האיום הקיומי, ואל מול יכולתו המוכחת של צה"ל להתמודד עמו, אין ראש הממשלה לוי אשכול נוקט במדיניות הנחושה. הרמטכ"ל, יצחק רבין, לא עמד במתח והתמוטט, אך לאחר מנוחה של יומיים חזר לתפקידו. אף שהאירוע נשמר בסוד, הוא הביא לתחושה כללית של אובדן דרך וחוסר נחישות. אלופי צה"ל הזהירו כי אם לא תמהר ישראל לתקוף, תותקף בעצמה, ותהיה בסיכון של אובדן כוחה האווירי. אשכול, מצידו, נמצא בלחץ בינלאומי כבד, שבו נמסר לו על ידי שגריר ברית המועצות כי אל לה לישראל לנקוט בפעולה יזומה. אשכול החליט לנאום לאומה, על מנת להרגיע את הרוחות.

    בתקלה אומללה, הוחלף בהדפסה המשפט "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות", ל"כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות", והוא לא הצליח להשלים את המשפט מבלי להסס ולגמגם. הציבור שהאזין מרותק לנאום במקלטי הרדיו נחרד. בישיבת הממשלה שנערכה לאחר מכן הופעל על אשכול לחץ כבד להורות על פתיחה במלחמה. אנשים כאריאל שרון אף דנו, בינם ובין עצמם, על החלפת השלטון בכוח.

    דיין צפה בדאגה במתרחש. כאיש אופוזיציה היה חסר כל השפעה על המאורעות. אך תנועה ציבורית רחבה קמה באופן ספונטני וקראה למינויו לשר הביטחון. תנועת נשים (שכונו על ידי התקשורת "נשות וינדזור העליזות") החלו מפגינות ברחובות למען מינויו. תחת לחץ האלופים, וביניהם עזר ויצמן, וכן יגאל ידין אותו מינה כעוזר מיוחד, ואף מנחם בגין ממנו ביקש להצטרף לממשלתו, נאלץ אשכול להסכים למינוי. נטיית ליבו הייתה למנות את יגאל אלון לתפקיד, אך הלחץ הציבורי עשה את שלו, והמינוי נמסר לדיין, ב-1 ביוני 1967.

    המינוי זכה להסכמה ציבורית כוללת. הציבור חש תחושת רווחה עצומה, ורבים התנהגו כמי שניצלו מסכנה גדולה. תיאורו של מיכאל בר זוהר בספרו "החודש הארוך ביותר" מתאר את רוח התקופה:

    "ברחבי הארץ, בבתי קפה, בבתים פרטיים, במחנות צה"ל, על סיפון ספינות בלב ים, תחת רשתות הסוואה, לרגלי שרשראות הטנקים, פרצו קריאות התלהבות ספונטניות. פקקים הותזו מאין ספור בקבוקי קוניאק. &#39;מעולם לא חשדתי שיש כל כך הרבה קוניאק בצה"ל&#39; אמר רס"ר משמעת".

    מלחמת ששת הימים
    התדמית הפופולרית שפיתח דיין לאחר המלחמה הייתה כי מינויו ברגע האחרון הוא שהציל את המצב והביא לניצחון. הדבר רחוק מלהיות האמת. המטכ"ל של מלחמת ששת הימים היה מטה מקצועי וערוך כהלכה מזה זמן רב. הקצינים, ששימשו בתפקידי פיקוד זוטרים ובינוניים במלחמת העצמאות הגיעו לבשלות ועצמאות מחשבתית, אשר איפשרו תכנון מערכה מושלמת וביצועה. דיין, אשר היה מזה כעשור מחוץ למערכת הביטחון, נסך רוח של החלטה ונחישות, ואף סימן במידה רבה את מטרותיה המדיניות והטריטוריאליות של המלחמה, אך לא היה הגורם הבלעדי, או אף הגורם המכריע, אשר הביא לניצחון.

    בימים שלפני המלחמה פיזר דיין ערפל קרב, ורמז כי אינו צופה מלחמה בקרוב. הוא שחרר מספר אלפים מחיילי המילואים, ושלח רבים אחרים לחופשה קצרה. אך ההכרעה על מינויו של דיין הייתה שקולה להכרעה לצאת למלחמה, ובבוקרו של ה-5 ביוני 1967 נתן דיין את ההוראה לה המתינו חיילי צה"ל מזה כחודש - מטוסי חיל האוויר הישראלי פתחו במתקפה, והחלו בהשמדת מטוסי האויב על הקרקע.

    תרומתו של דיין להכרעות שהתקבלו במערכה הייתה בעיקר בקביעת היעדים, ובנסיונות לרסן את "הסוסים הדוהרים". בחזית הדרום הורה דיין ב-7 ביוני על הגעה לקו תעלת סואץ, וזאת לאחר שבתחילה ביקש להמנע מכך. כן הורה ב-6 ביוני על כיבוש העיר העתיקה, החלטה בעלת משמעות מדינית מכרעת. בתחילה חשש דיין כי מלחמה כנגד סוריה תסבך את ישראל בעימות עם ברית המועצות, אך לאחר שיקול דעת נוסף, והתייעצות עם אנשי יישובי אצבע הגליל אשר סבלו מהפגזות סוריות, ולאור החשש כי החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש תמנע מצה"ל הישגים אף בחזית הסורית, ב-9 ביוני כבש צה"ל את רמת הגולן בתוך 48 שעות.

    הצלחתה של המלחמה הייתה למעלה מן המשוער. בסיומה החזיק צה"ל בחצי האי סיני ועמד על גדות תעלת סואץ, ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים, וברמת הגולן. הפופולריות האישית של דיין, כמו גם השפעתו הפוליטית, הגיעו לשיא.


    בין המלחמות - דיין בשיאו

    הגשרים הפתוחים
    לאחר המלחמה היה דיין לשליטה בפועל של מדינת ישראל. מעמדו של לוי אשכול נחלש מאוד, לאחר מה שנחשב בציבור כהדחתו ערב המלחמה, וגם בריאותו הייתה רופפת וימיו היו ספורים. בממשלת ישראל עמד דיין אל מול יגאל אלון ששימש כמתחרהו העיקרי על ההנהגה. קולו של דוד בן גוריון אשר סבר, כבשנת 1956, כי יש להחזיר את השטחים שנכבשו תמורת הסכמי שלום (חוץ מירושלים ומרמת הגולן), היה בשלב זה בלתי רלבנטי מבחינה פוליטית.

    החלטה ראשונית וחשובה שהחליט דיין הייתה להשאיר את השליטה בהר הבית בידי הוואקף המוסלמי. דגל ישראל הוסר מן ההר. החלטה זו הראתה כי מחשבתו של דיין נתונה ליום שלאחר הקרבות, ולקיום בצוותא של היהודים עם הערבים בשטחים הנתונים למרות מדינת ישראל. החלטה נוספת רבת חשיבות לעתיד הייתה להרוס, מיד לאחר כניסת צה"ל לעיר העתיקה, בטרם תהיה התערבות בינלאומית, את שכונת המוגרבים ולהכשיר את הרחבה שלפני הכותל המערבי כמקום תפילה ליהודים.

    דיין סבר כי יקשה על ישראל להגיע לשלום קבע עם הערבים, ובינו ובין עצמו אף תהה אם הדבר אכן רצוי. ידועה אמרתו "טוב שארם א שייח בלי שלום משלום בלי שארם א שייח". עוד בעצם ימי המלחמה הכריז דיין כי "שבנו לקדושים שבמקומותינו על מנת שלא להפרד מהם לעולם", אך בימים שלאחר המלחמה ענה לשאלות עיתונאים בדבר הצעד הבא שיש בדעת ישראל לנקוט כי הוא "מחכה לטלפון מחוסיין". ברור כי טלפון מסוג זה לא הגיע.

    כשר הביטחון, היה דיין לשליט המוחלט בשטחים שעברו לשליטת ישראל, ולקובע המדיניות הבלעדי בהם. דיין ראה את המשך ההחזקה של ישראל ביהודה ושומרון וכן ברצועת עזה כמחויב המציאות לשנים רבות. הוא השכיל להבין כי שליטה מסוג זה לא תיתכן מבלי שתתאפשר לתושבי השטחים רמת חיים טובה, אשר תמנע מהומות ודרישות לעצמאות. אמנם כלפי גילויי טרור ואלימות, שהחלו בשטחים אלו בסמוך לאחר סיום המלחמה, נהג דיין ביד קשה, אך מדיניותו כלפי תושבי השטחים הייתה ליברלית. הוא ביקש למנוע בכל מחיר חיכוך עם האוכלוסייה. מדיניות "הגשרים הפתוחים" שיזם איפשרה תנועת אנשים וסחורות אל שטחי יהודה ושומרון ומהם. הדבר מנע את ניתוק תושבי השטחים ממשפחותיהם, ואיפשר מחייה ברמת חיים העולה על זו שהייתה בטרם החלה ישראל להחזיק בשטחים. כן הורשו תושבי מדינות ערב לבקר בשטחים, ותושבי השטחים הורשו לעבוד בישראל. המשק הישראלי החל להיות משולב במשק של השטחים, והחלה להיווצר תלות כלכלית הדדית לקראת שילוב של שתי הכלכלות. שילוב זה העלה את רמת החיים בשטחים, שיפר את שירותי הרפואה, והפחית את האבטלה.

    בחייהם הפנימיים של תושבי השטחים השתדל דיין שלא להתערב. הוא לא החליף את ראשי הערים, והותיר את בעלי התפקידים בממשל הירדני על כנם, ואף הותיר את מערכת הלימודים בבתי הספר כפי שהייתה (פרט לספרי לימוד שכללו הסתה כנגד ישראל). הוא ניהל סדרת מגעים ושיחות עם אישים ונכבדים בשטחים.

    מדיניות זו, שבה נקטה ישראל כמעט ללא שינוי במשך עשרים השנים שלאחר מכן, היה בה כדי ליצור רגיעה. על אף מעשי טרור שלא חדלו (ברובם על ידי פלסטינים שמחוץ לשטחים), ועל אף שרצונם המוצהר של תושבי השטחים היה תמיד בייסודה של מדינה פלסטינית, החזיקה הרגיעה היחסית מעמד עד שנת 1987 עת פרצה האינתיפאדה הראשונה.


    מלחמת ההתשה
    הניצחון בחזית המצרית לא הביא לרגיעה בחזית זו. המצרים לא יכלו לקבל בשתיקה את אובדן סיני ואת הנוכחות הישראלית בתעלת סואץ. כבר ב-1 ביולי 1967, שלושה שבועות בלבד לאחר סיום מלחמת ששת הימים, החלה לחימה שכללה הפעלת כוחות קומנדו מצרים אשר חצו את התעלה, וכן ארטילריה. התגובה הישראלית הייתה קשה - הפגזתן של ערי התעלה, אשר גרמה לעזיבתם של מאות אלפים שהפכו לפליטים. הטבעת המשחתת "אילת" ליד פורט סעיד ב- 21 באוקטובר, הביאה את התגובה הישראלית לשיא, כאשר הופגזו בתי זיקוק ליד העיר סואץ. אירועים אלו החלו את ההתבצרות הישראלית ליד התעלה אשר כונתה קו בר לב.

    במרס 1969 החלה מלחמת ההתשה. המצרים החלו בסדרת הפגזות ארטילריות של מוצבי התעלה, שלחו יחידות קומנדו, וניסו לגרום למספר גדול של אבדות בקרב חיילי צה"ל. במהלך המגננה המשיך צה"ל להתבצר במוצבי התעלה, וקו בר לב הפך לעובדה. פעולות נועזות כגון הפשיטה על האי גרין ב-20 ביולי 1969, או כיבוש האי שדואן בינואר 1970, וכן "הפצצות העומק" על מטרות אסטרטגיות במצרים, לא יכלו להסתיר את העובדה שמחשבתו ההתקפית של צה"ל לא יכלה לבוא לידי ביטוי במלחמה זו, וכי צה"ל מתגונן ומתבצר, בניגוד לתורת הלחימה הבסיסית הצה"לית, שאותה היקנה משה דיין. הלחימה בתעלה נמשכה עד אוגוסט 1970.

    בימי מלחמת ההתשה נשא משה דיין נאום ידוע בבית הספר לפיקוד ולמטה, שכותרתו "אל תירא עבדי יעקב". דיין ציטט את האימרה האמורה (ירמיהו פרק ל פסוק 10), כשהמסר שהעביר היה הצורך בנחישות במאבק: "עלינו להכין עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים של מנוחה ונחלה". מחד היה בנאום זה כדי לעודד ולחשל את רוח העם אך מאידך בוטא בו חוסר אמונתו של דיין בסיכויי השלום. בנאום נוסף שנשא, נאום "שני הדגלים" אמר דיין כי אין אפשרות להניף בה בעת שני דגלים, דגל הבטחון ודגל הצדק החברתי. גם בנאום זה בוטאה השקפתו הפסימית לגבי סיכויי השלום.


    פעולות הטרור והתגובה להן
    עם סוף שנות ה-60 היה איום הטרור העיקרי מכיוונה של ירדן שם התבססו הארגונים הפלסטינים. משלוח חוליות טרור, וכן הפגזות של יישובי גבול ישראלים כבית שאן נתקל בפעולות נגד בסיסי המחבלים, כגון פעולת כראמה ב-21 במרץ 1968, פעולה רחבת היקף ומרובת נפגעים, שנערכה מעברו המזרחי של נהר הירדן. ערב הפעולה ב20 במרץ, יצא דיין, על פי הסברה להרגיע עצמו מן המתח שלפני הפעולה, לחפירה ארכאולוגית. בעת החפירה נפצע דין באורח בינוני מהתמוטטות גוש כורכר ואושפז למספר שבועות. עם תום תקופה זו, כאשר באירועי ספטמבר השחור עקר חוסיין מלך ירדן את המחבלים הפלסטינים מממלכתו, החלה תקופה בה היו הפיגועים מועטים במספר, אך חמורים וקשים. ב-22 במאי 1970 נערכה ההתקפה על אוטובוס ילדי מושב אביבים שבגליל, ובה נרצחו 9 ילדים ו-3 מבוגרים. ב-9 במאי 1972 שיחרר צה"ל את חטופי מטוס "סבנה" שנחטף והונחת בנמל התעופה לוד. דיין קיים משא ומתן עם החוטפים, במטרה להתישם תוך כדי ההיערכות לפעולת החילוץ.

    בספטמבר 1972 אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, שבו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים. ב-15 במאי 1974 הורה דיין על חילוץ בכוח של תלמידים שנחטפו במעלות, חילוץ שבמהלכו רצחו המחבלים 24 מהנערים והנערות החטופים.

    דיין לא היסס להורות על פעולות ראווה כנגד הטרור מחוץ לגבולות ישראל, כגון פיצוץ המטוסים בנמל התעופה של ביירות בדצמבר 1968 או מבצע אביב נעורים לחיסול ראשי הטרור, באפריל 1973.


    דיין הפוליטיקאי
    ב 21 בינואר 1968 הוקמה מפלגת העבודה הישראלית כאשר מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י התאחדו למפלגה אחת. דוד בן גוריון לא הצטרף לאיחוד זה, משה דיין ושמעון פרס הצטרפו לאיחוד. לאחר מותו של אשכול ב-26 בפברואר 1969 היו שדיברו על דיין כמועמד לראשות הממשלה. מותו של אשכול תפס את שני המועמדים להנהגה כשאינם מוכנים. יגאל אלון לא הצליח לאחד מאחוריו את ותיקי מפא"י ולהפוך למועמדם אל מול משה דיין, אשר מעולם לא נהנה מתמיכה במפלגתו, בניגוד לתמיכה הגורפת שקיבל בציבור. פנחס ספיר העלה את שמה של גולדה מאיר כמועמדת לראשות הממשלה. נראה כי הן דיין והן אלון לא רצו להיכשל בהתמודדות, ולכן העדיפו את מינויה של מאיר לתקופה שתאפשר להם להיערך.

    לקראת הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 קמה "תנועה עממית" בסיסמה "דיין לראשות הממשלה", שניסתה להביא למועמדותו של דיין לתפקיד ראש הממשלה ופתחה במסע החתמה של הציבור על עצומה, עליה חתמו רבבות. לבסוף, בכנס של יוצאי רפ"י שכונה בשם "כנס הסינרמה" ונועד להביא לפרישת רפ"י מהמערך, הודיע דיין (אם כי, כדרכו, לא בלשון מפורשת) שהחליט שלא לפרוש ולא להתמודד, בתוך המערך או מחוצה לו, ומועמדת המערך לבחירות נותרה גולדה מאיר.

    גולדה נתנה לדיין יד חופשית כמעט בענייני ביטחון ובשליטה בשטחים. בשנים אלו פיתח דיין קו נוקשה מבחינה מדינית. דיין התנגד לנסיגה כלשהי מן השטחים, ודרש הקמת נמל עמוק בימית. כן דרש דיין התרת ההתנחלויות בכל שטחי יהודה ושומרון. תכניות פשרניות יותר כגון "תוכנית אלון" אשר דיברה על חשיבותו האסטרטגית של גב ההר, ושאפה להגיע לשלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית נדחו על ידי דיין.

    גולדה ניצלה את החשש במערך מפני דיין (אשר נראה על סף פרישה תמידית, ורבים במערך חששו כי יקים מפלגת מרכז ימין, ויביא לאובדן השלטון), על מנת לכפות את דעותיה היא, שהיו אף הן קיצוניות. ישראל בהנהגת דיין וגולדה דחתה את כל נסיונות התיווך, שהתבססו על נסיגה מסיני תמורת שלום. החל מ"תוכנית רוג&#39;רס", משנת 1969, שבה הציע מזכיר המדינה האמריקני ויליאם רוג&#39;רס הסדר שלום לאחר נסיגה מכיבושי 1967, דרך נסיונות המתווך השבדי גונאר יארינג מינואר 1971, אשר הצליח להביא להסכמה מצרית להכרה בישראל ולשלום עבור נסיגה מסיני, אך נתקל בקביעה של דיין כי "ישראל לא תיסוג לקווים שמלפני 5 ביוני 1967.", וכלה בנסיונות אנואר סאדאת עצמו למשא ומתן דרך רומניה בשנת 1972.


    מלחמת יום הכיפורים

    סבירות נמוכה
    בין המלחמות היה דיין נתון, כרוב החברה הישראלית, בדעה כי הערבים לא יעזו לתקוף את ישראל, וכי אם אכן יעשו כן, אין להם כל סיכוי להצליח בכך, שכן עוצמתו האדירה של צה"ל, ומרחבי השטחים שכבש בגולן ובסיני, יעמדו לצידה של ישראל, ויגרמו להכרעה מהירה שתסתיים בנצחון נוסח מלחמת ששת הימים. גישה זו הביאה ליהירות ולשאננות, הן בחברה הישראלית כולה, והן אצל דיין באופן אישי. הערצת הגיבורים שחש כלפיו הציבור הישראלי, הביאה לראייה שגויה של המציאות. הציבור הישראלי נהנה מכלכלה פורחת, מעוצמה צבאית, ומפירות השליטה בחבלי הארץ החדשים. תופעות שחיתות והתעשרות מהירה נפוצו, במיוחד אצל בוני הביצורים בקו בר לב. הכשל העיקרי שהוביל למלחמת יום הכיפורים לא היה כשל מודיעיני או צבאי, כי אם כישלון התפיסה המחשבתית שאותה סימל באישיותו משה דיין.

    אל מול היהירות והשאננות הישראלית, קם במצרים מנהיג נחוש, אנואר סאדאת. עם עלותו לשלטון הכריז על שנת 1971 כ"שנת ההכרעה", אך משזו באה וחלפה מבלי שאירע דבר, הגביר הדבר את השאננות בישראל. נוצר הרושם כי כמנהיגים ערבים בעבר, סאדאת הינו איש של הצהרות רמות שאינן מגובות במעשים. גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972 הפחית אף הוא את הכוננות בישראל, שכן נראה היה כי הצבא המצרי לכשעצמו, ללא תמיכה מברית המועצות, אינו מסוגל ליצור איום כלשהו על צה"ל. משלוחי נשק סובייטי מתוחכם לצבא המצרי המשיכו אף לאחר גירוש היועצים. ריכוז של כוחות מצריים וסוריים בחודש מאי 1973 ל"תרגיל מפקדות" הביא לגיוס מילואים בישראל, אך לאחר סיום התרגיל שוחררו הכוחות. ברוח זו נתפסו אף הגיוס והכוננות בצבאות ערב בספטמבר 1973.

    בישראל היה המודיעין נתון לקונספציה, לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל. דיין, כשר ביטחון, צירף את ראש אמ"ן לישיבות הממשלה. ראש אמ"ן בשנת 1973, אלי זעירא, נהנה מיוקרה רבה, והערכותיו ניתנו ישירות לשרים מבלי שתובא להן כל ביקורת או הערכה חלופית בתוך אמ"ן או מחוצה לו. ב-16 באפריל 1972 הגיש זעירא לממשלה הערכת מודיעין לפיה "סבירות המלחמה קלושה". למרות הערכה זו גייס הרמטכ"ל דוד אלעזר את המילואים, כאמצעי זהירות. משהתפוגגה הכוננות, נראה היה כי לא ניתן יהיה עוד להרהר אחר הערכותיו של זעירא. ב-21 במאי תידרך דיין את המטה הכללי של צה"ל כי ניתן להביא בחשבון את חידוש המלחמה במחצית השנייה של הקיץ. אל מול ההערכות הערבית בספטמבר 1973 שב זעירא והעריך כי הסבירות למתקפה נמוכה.


    ימי השלום האחרונים
    ההכרעות האמיתיות בממשלת גולדה לא התקבלו בפורום ממוסד כי אם ב"קבינט המטבח". בישיבתו של קבינט זה ב-3 באוקטובר 1973 נכח דיין, וכן נציגי אגף המודיעין אשר דיווחו לנוכחים על המצב בגבולות. נמסר כי אכן מסוגלים הערבים לתקוף את צה"ל מהמערכים הקיימים, אך הסבירות לכך הינה נמוכה. למחרת, ב-4 באוקטובר נמסר על פינוי משפחות בעלי התפקידים הסוביטים בסוריה ובמצרים. למרות התפתחות זו הייתה הערכת המודיעין בתוקפה - הסבירות למתקפה הינה נמוכה. דוד אלעזר הכריז על כוננות גבוהה בצה"ל, אך לא גייס מילואים. רק בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים עצמו השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום בשעה 18:00, וזאת על-פי מידע נוסף שסיפק ראש "המוסד", צבי זמיר, בעקבות פגישתו עם מקור מצרי רם-דרג, אשרף מרואן. בשעה 5:30 בבוקר התכנסה ישיבה בלשכת דיין. דיין דחה את ההצעה למתקפת מנע של חיל האוויר והפורום דן בעניין גיוס המילואים. דיין דחה את דרישת אלעזר לגיוס מילואים מלא, ודרש כי יגוייסו מילואים הדרושים "למגננה בלבד". דיין טען כי יש חשיבות לכך שישראל תיראה כמותקפת ולא כתוקפנית בעימות זה, על מנת להבטיח את תמיכתה של ארצות הברית. שיקול זה נראה לו כגובר על כל שיקול צבאי שדרש גיוס כוחות וריכוזם המהיר אל מול המהלומה הקרבה. בשל חילוקי דעות אלו צורפה גולדה מאיר לדיון. בין הדיון עם דיין ובין הצטרפותה של גולדה חלפו שעתיים. לימים קבעה ועדת אגרנט כי אחד ממחדליו הגדולים ביותר של אלעזר הוא כי השהה את גיוס המילואים עד שגולדה תכריע בעניין. גם גולדה דחתה את הדרישה למהלומה אוירית מונעת, אם כי הכריעה בעד גיוס מילואים מוגבר מזה שהסכים לו דיין, אם כי פחות מזה שדרש אלעזר. להפתעה הכללית של המלחמה נוספה העובדה כי הפלישה לא החלה בשעה לה ציפו, כי אם ארבע שעות מוקדם יותר, בשעה 14:00.


    חורבן הבית השלישי
    לאחר שני ימי מלחמה, נראה היה כי מצבה של מדינת ישראל הינו בכי רע. הצבא המצרי חצה את תעלת סואץ וניתק את מעוזי התעלה. מתקפת הנגד כנגד המצרים נכשלה. מאות טנקים ועשרות מטוסים אבדו בימי הלחימה הראשונים, ובצפון נערכו קרבות בלימה קשים, כאשר בשלבים מסוימים היה אך קו דק של נחישותם של השריונאים והטייסים שהפריד בין הסורים ובין יישובי הגליל.

    בישיבת הממשלה שנערכה באותו יום, ה-8 באוקטובר 1973 זיעזע דיין את הממשלה כשנתן נתונים על המצב לאשורו (התעמולה הרשמית דיברה על נצחונות ועל אווירת "נשבור להם את העצמות"). דיין הציע נסיגה לאזור שארם א שייח, והקמת קו "בשליש המערבי של סיני". מאוחר יותר, בישיבת "ועדת העורכים" של העיתונות דיבר באופן כללי על "חורבן הבית השלישי". העיתונאים שנכחו בישיבה דיווחו על תחושה כללית של הלם ואובדן עשתונות. דיין הודיע כי באותו ערב יופיע בטלויזיה, וימסור את האמת לציבור. גולדה מנעה אותו מכך, ובמקומו הופיע האלוף אהרון יריב אשר מסר את העובדות באופן מתון ומאוזן.

    בשנת 1976 פירסם השבועון האמריקני טיים מגזין כי לפי דו"ח של ה-CIA הורה דיין באותו היום על התקנת פצצות אטום לשימוש כמעשה ייאוש.

    ה-8 באוקטובר נחשב כנקודת השפל החמורה ביותר אליה הגיע דיין. לאחריה הצליח להתעשת. הצעתו לנסיגה של הכוחות לשליש המערבי של סיני לא התקבלה. רב אלוף חיים בר לב הצליח לייצב את המצב בחזית דרום (הוא גוייס לסייע, לאחר שכבר שימש בתפקיד שר המסחר והתעשייה, ונתמנה למפקד חזית הדרום, מעל ראשו של שמואל גונן אשר תפקודו היה לקוי), ובצפון הצליחו הלוחמים לבלום את המתקפה הסורית, ואף חדרו לשטח סוריה. בקרבות שריון שנערכו ב-13 באוקטובר וב-14 באוקטובר הצליח צה"ל לשבור את השריון המצרי, ובלילה שבין ה-15 באוקטובר וה-16 באוקטובר חצתה אוגדתו של אריאל שרון את התעלה. הפסקת האש ב-24 באוקטובר סיימה למעשה את המלחמה.

    על תפקודו של דיין במהלך אירועים אלו כתב חיים הרצוג:

    "הלם המלחמה גרם למשהו שיפקע בתוך תוכו של דיין. ההתקפה הערבית הראשונה והצלחתה הראשונית שיקעו אותו בפסימיות עמוקה, אשר העכירה את שיקוליו והערכותיו. הוא בילה זמן רב בחזית, הרחק ממרכז העצבים, תוך שהוא מפיץ את אווירת הפסימיות סביבו, ומשיא עצות, אשר לו נתקבלו היו מותירות את ישראל ללא אותם הקלפים שהתגלו ככה יקרים לעת המשא ומתן על הפרדת הכוחות".
    לעומת דיין, גילו אחרים כדוד אלעזר, חיים בר לב ואריאל שרון חוסן נפשי ונחישות, אשר היה בה כדי לסייע לכוחות הלוחמים להחזיק מעמד אל מול המתקפה הכבדה, ולסיים את המלחמה כאשר צה"ל מצוי בשטחן של סוריה ומצרים, והארמיה השלישית המצרית מכותרת בסיני ונתונה בסכנת מוות בצמא.


    ועדת אגרנט
    לאחר המלחמה המשיך דיין לשמש כשר הביטחון, ואף ניהל את המשא ומתן על הסדרי הביניים עם מצרים ועם סוריה. הבחירות לכנסת השמינית, אשר נדחו בשל המלחמה, התקיימו ביומה האחרון של שנת 1973. המערך זכה ב-52 מנדטים, וגולדה מאיר החלה במלאכת הרכבת הממשלה. מלאכה זו נמשכה למעלה מחודשיים, לא מעט בשל העובדה כי רבים מן השרים לא היו מוכנים לכהן בממשלה שבה משמש דיין בתפקיד שר הביטחון. דיין הודיע על פרישתו מן התפקיד, אך "לאחר הפצרות גולדה" שב וקיבל את התפקיד לידיו. הממשלה החדשה הושבעה ב-10 במרץ 1974.

    ב-1 באפריל 1974 הוגש לממשלה דו"ח הביניים של ועדת אגרנט, אשר מונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים. הוועדה המליצה על הפסקת כהונתו של דוד אלעזר כרמטכ"ל, וקבעה קביעות קשות ביותר באשר למערך המודיעין, ולראשו אלי זעירא, וכן באשר לאלוף שמואל גונן. באשר לדיין, קבעה הועדה, כי הוא אינו נושא באחריות אישית, שכן נשמע לעצת הדרג הצבאי, ולא הייתה עליו חובה לגבש דעה משלו, העומדת בסתירה להערכות גורמי הצבא.

    ההחלטה להסיר את האחריות מעל כתפי הדרג המדיני התקבלה בתדהמה ובהלם. רבים קראו להתפטרותם המיידית של גולדה ושל דיין. נראה היה לציבור כי אלעזר משמש כשעיר לעזאזל של הדרג המדיני, וכי הוא נושא לבדו כמעט באחריות לה צריכים להיות שותפים רבים יותר. הפגנות רבות מול הכנסת ביטאו את מחאתו וזעמו של הציבור. עוד בפברואר 1974 החל קצין מילואים בשם מוטי אשכנזי בשביתת רעב אל מול משרד ראש הממשלה בדרישה להדיח את דיין. אל דגלו של אשכנזי, ושל קצין נוסף, אסא קדמוני, הצטרפו אלפים.

    לאחר פרסום הדו"ח לא יכלה עוד גולדה מאיר לשאת בלחץ הציבורי, והודיעה על התפטרותה. לאחר שיח ושיג פוליטי הוחלט כי את תפקיד ראש הממשלה יקבל יצחק רבין. אך בכך לא היה די. הלחץ על דיין להתפטר ולא לשמש בתפקיד בממשלת רבין היה כבד. שרי אחדות העבודה, יגאל אלון וישראל גלילי, הודיעו כי לא ימשיכו לשבת בממשלה אם ימשיך דיין לשבת בה. על דיין הופעל לחץ שלא להתייצב לישיבות הממשלה, על אף שהמדובר בממשלת מעבר, אשר על פי החוק לא ניתן להתפטר ממנה. משהוצגה הממשלה החדשה בראשותו של רבין, ב-3 ביוני 1974, נעדר מרשימת שמות השרים שמו של דיין, לראשונה מאז 1967.


    שר החוץ בממשלת בגין
    לפני הבחירות לכנסת התשיעית, במאי 1977, היה דיין למועמד מבוקש ומחוזר על ידי שתי המפלגות הגדולות. יצחק רבין איבד את כל האשראי הציבורי הרב שניתן לו עם הקמת הממשלה, ולפני הבחירות (בטרם נחשף עניין חשבון הדולרים שהביא להתפטרותו) עמד בראשה של מפלגה מובסת ומפולגת, ששובל של פרשיות שחיתות נסרח אחריה. מנחם בגין היה זקוק לדיין, אשר עדיין שמר על הילה של מדינאי בכיר, ואדם המקובל במסדרונות השלטון בוושינגטון, על מנת למתן את התדמית הקיצונית שרדפה אותו עוד מימי דוד בן גוריון. דיין עמד במשא ומתן עם בגין, אשר התפוצץ בשל כך שבגין סירב לדרישתו להצהיר כי כל עוד עומדת ישראל במשא ומתן עם ארצות ערב על הסכמי שלום, לא תוחל הריבונות הישראלית על השטחים או על חלק מהם. דיין התמודד לבחירות אלו מטעם המערך ונבחר לכנסת.

    לאחר ניצחון הליכוד בבחירות, הסכים דיין לתנאיו של בגין בשינוי סמנטי קל (את המילה "כל עוד" החליפה המילה "בעוד"). דיין הצטרף לממשלתו של בגין בתפקיד שר החוץ. החלטה זו עוררה חמת זעם וסערה, ושמעון פרס דרש כי דיין יחזיר למפלגת העבודה את המנדט שלקח עמו. דיין לא הסכים לכך, והפך ל"סיעת יחיד". את נאום ההשבעה של דיין כשר החוץ ליוו צעקות בוז רמות וקריאות ביניים. דיין הואשם על ידי חבריו באופורטוניזם והמעבר שלו, כמי שבמשך כל חייו השתייך לתנועת העבודה, אל שורות הליכוד, נחשב על ידי תומכי המערך כחציית קווים בלתי נסלחת.

    בפגישה סודית שנערכה במרוקו, שאליה הגיע דיין כשהוא לבוש בפאה נוכרית, וחבוש במשקפי שמש, הפגיש חסן מלך מרוקו את דיין, ב-16 בספטמבר 1977, עם סגן נשיא מצרים, ד"ר חסן תוהמי. פגישה זו הייתה בבחינת פריצת דרך מדינית, שהובילה למגעים ישירים בין ישראל ומצרים, ששיאם בביקורו ההיסטורי של אנואר סאדאת במדינת ישראל. תוהמי העביר דרך דיין לבגין את תביעת סאדאת כי תינתן לו "מילה של כבוד" כי ישראל תיסוג מן השטחים, ובתמורה לכך ינוהל משא ומתן לשלום. לבסוף ביקר סאדאת בירושלים מבלי שהובטח לו דבר מראש.

    במהלך ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים, ב-19 בנובמבר 1977, נפגשו לראשונה שני מנהיגים אלו, אשר הנהיגו את ארצותיהם במלחמת יום הכיפורים. הביקור היה טקסי ברובו, וכלל נאומים נמלצים של שני הצדדים. הדרך אל השלום הייתה עדיין ארוכה. דיין מעיד כי יחסו של סאדאת אליו היה קורקטי, בניגוד ליחס החם שהפגין לאחרים, כגון עזר ויצמן.

    המשא ומתן נמשך כשנה, ונקלע למבוי סתום, כאשר לבסוף סוכם כי תערך ועידה בקמפ דייוויד בה יהיו נוכחים נציגים בכירים של שתי הארצות ומתווכים אמריקנים. בשיחות קמפ דייויד היה תפקידו של דיין תפקיד של יועץ בכיר, והוא העניק מנסיונו ומחכמתו לבגין. בקמפ דייוויד הסכים בגין לניסוחים שלהם התנגד במשך שנים. לא רק הנסיגה עד למטר האחרון מחצי האי סיני תמורת שלום, כנגדה התריע במהלך שנות ישיבתו באופוזיציה, אלא גם הסכמה לדיון ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני וצרכיו הצודקים". לדיין היה חלק ניכר בריכוך זה.

    לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין התנגד למדינה פלסטינית, אך סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. דיין חפץ להתקדם במשא ומתן ולהשיג בו השגים, בעוד שבגין, לדעתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומתן, בסברו כי העניינים אינם צריכים להגיע לידי הכרעה כל עוד האינטרס המצרי מחייב שקט ושיתוף פעולה, בתקופה שבה על ישראל למלא אחר התחייבויותיה הטריטוריאליות לנסיגה מסיני, תקופה בת שלוש שנים. חילוקי דעות אלו, אשר הביאו בתחילה להצבתו של ד"ר יוסף בורג בראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה (כאשר האדם הטבעי לשמש בתפקיד זה היה שר החוץ, דיין), הביאו לפרישתו של דיין מממשלת בגין ב-2 באוקטובר 1979. את ספרו "הלנצח תאכל חרב" פותח דיין בהערה לפיה נשם בגין לרווחה לאחר התפטרותו.


    ימיו האחרונים

    קברו של משה דיין בבית הקברות בנהלל הצופה אל עמק יזרעאלכאשר פרש דיין מממשלת בגין היה כבר בסוף ימיו. מחלת הסרטן קיננה בגופו. המחלה התגלתה בחודש יוני 1979, ולאחר ניתוח קשה שב דיין לעבודתו. אל הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו בסוף יוני 1981, רץ בראש רשימה עצמאית שנקראה "תלם" (תנועה להתחדשות ממלכתית), שזכתה בשני מנדטים, עבורו ועבור חבר הכנסת מרדכי בן פורת. ב-16 באוקטובר 1981, בשבת חול המועד סוכות, נפטר מהתקף לב. על פי בקשתו נטמן בטקס צנוע בבית העלמין בנהלל, כאשר קברו משקיף על נופו של עמק יזרעאל, שבו גדל. במקומו נכנס לכנסת בן דודו, חבר הכנסת יגאל הורוביץ.


    דיין כאדם
    דיין היה בין הדמויות המרתקות ביותר שהצמיחה הציבוריות הישראלית. כאדם היה בעל חוש הומור, חריף, ויודע ספר. הוא נחן ביכולת ניתוח ובאינטלקט חד, כמו גם בלשון חריפה. מעולם לא היסס להביע את דעתו, גם כשזו נגדה את האינטרס האישי או הפוליטי שלו, או כשסתרה דעה קודמת. כך יכול לקדם את רעיון ההתנחלויות בעודו קורא למשא ומתן מדיני. דיין נחשב תמיד לפרגמטיסט המנתח את המצב בצורה ריאלית ומנסה להתאים עצמו למציאות המשתנה. ידועה אימרתו "רק חמור אינו משנה את דעתו". הייתה זו אמרה של אדם היכול לאמר ולעשות את כל העולה על רוחו, כאשר הפופולריות שלו בציבור נותנת לו חסינות מפני תוצאות אמרותיו.

    דיין חש זיקה אל התנ"ך, ואף כתב ספר בשם "לחיות עם התנ"ך". בשנת 1954 נתפס לתחביב הארכיאולוגיה. הוא ביצע, בעודו במדים, חפירות ארכיאולוגיות, ואף עמד בקשר עם שבטי הבדואים, והיה רוכש מהם עתיקות. תחביב זה הביא כמעט למותו, כאשר במרץ 1968 התמוטטה חפירה ארכיאולוגית בעת ששהה בה, והוא נקבר תחתיה ואך בנס ניצל ממוות. ביקורת רבה ניתכה עליו בשל העובדה שאת ממצאיו שמר לרוב לעצמו. במרץ 1965 הוגשה כנגדו תלונה למשטרה, ואף הוזמן לגביית עדות בתחנת המשטרה, אך הגיע לבסוף להסדר עם ראשי אגף העתיקות אשר מנע את העמדתו לדין. דיין התייחס לטענות כנגדו בבוז, וגישתו הייתה כי הוא, מצידו, מוכן תמיד להסיר את חסינותו ולעמוד למשפט.

    חייו האישיים היו סוערים לא פחות. מספר מערכות יחסים עם נשים, שניהל במקביל לחיי נישואיו לרות דיין, נחשפו ויצרו שערוריות זוטא. בשנת 1963 פירסמה אישה בשם הדסה מור ספר בשם "דרכים לוהטות" שבו פירטה את יחסיה עם דיין. מור הייתה אשתו של דב ירמיה, סגן אלוף בצה"ל וידיד נעוריו של דיין עוד מימי נהלל. הבעל הנבגד פנה אל בן גוריון בדרישה שינקוט צעדים כנגד דיין, ונענה בכך שאף דוד המלך נשאר בתפקיד מלך ישראל לאחר שנחשפה פרשת האהבים עם בת שבע, וכי העם הבריטי לא הדיח את הורציו נלסון לאחר שנתגלה כי זה לקח לו לפילגש את אמה המילטון, אשת השגריר הבריטי בנפולי. בפרשה נוספת, שאירעה בתחילת שנות השבעים, נסחט דיין על ידי אישה בשם אלישבע צ&#39;יזס, צעירה כבת עשרים עמה קיים מערכת יחסים. הפרשה התפרסמה בעיתונות הגרמנית, אך בישראל נתקלה בקשר של שתיקה, פרט לפירסום בשבועון "העולם הזה". בקרב הציבור הרחב לא הצליחו מעלליו המיניים של דיין לפגוע בתדמיתו, נהפוך הוא, הדבר נראה כסממן של גבריותו והתעלמותו מן המוסכמות. אחת מפרשיות האהבים שניהל התגבשה לבסוף לכדי קשר שנמשך במשך שנים רבות (משנת 1957) ולבסוף לחיי נישואין. רחל דיין, שיחסיה עם משה החלו בהיותה נשואה לגבר אחר, הייתה לאשתו השנייה, לאחר שהתגרש מרות דיין לאחר 37 שנות נישואין. רחל נותרה לצידו בשנותיו האחרונות עד מותו.

    סבוכים היו גם יחסיו של דיין עם בני משפחתו הקרובים - ילדיו יעל, אודי ואסי. יעל תיעדה את מערכת היחסים הסבוכים במשפחה בספרה "אבי, בתו". העיתונות התעניינה תמיד בנעשה במשפחה זו. בראיון למוסף של "ידיעות אחרונות" התייחס אסי דיין לתופעה זו: "אבי, בתו, אמי, בתה, אחותו, אחיה, אבי. תמיד עם הפנים למשפחה והתחת למשפחה". העיתונות לא החסירה דבר מן הנעשה במשפחה: הסכסוכים לאחר פתיחת צוואתו של דיין, התמכרותו לסמים של אסי ויחסיו עם הנשים בחייו, והקריירה הפוליטית של יעל. כיום אף בן הדור השלישי למשפחה זו, ליאור דיין, המפתח קריירת משחק, משמש מוקד להתעניינות ציבורית. בני משפחה מפורסמים נוספים הם עזר ויצמן שהיה נשוי לראומה, אחותה של רות דיין, שר האוצר לשעבר, יגאל הורוביץ, שהיה בן דודו, חבר הכנסת ומזכיר תנועת המושבים לשעבר, עמוס הדר (אחיו של יגאל הורוביץ) והמשורר יהונתן גפן (אבי הזמר אביב גפן), כמו גם האלוף במילואים עוזי דיין.

    זכרו של דיין מונצח כיום במקומות רבים במדינת ישראל. רחובות ראשיים בערים הגדולות נושאים את שמו, כמו גם המרכז ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.
    גף ה' צוות 2 כבוד ועוצמה!!



    טוסו בחכמה הכו בעוצמה!


  13. #13
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    606
    תודות
    הצטרף ב
    14/12/2005
    גיל
    25
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    <center>חיים לסקוב ( 1919 - 1983 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/8/30198.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>


    חיים לסקובחיים לסקוב (1919 - 1983). איש צבא ואיש ציבור ישראלי. הרמטכ"ל החמישי של צה"ל.



    ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת
    חיים לסקוב נולד ברוסיה בשנת 1919, ועלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1925. המשפחה השתקעה בחיפה וחיתה חיי עוני, כשהאב משמש כעגלון. האב נרצח על ידי ערבים בשנת 1930.

    עוד כנער הצטרף לסקוב ל"הגנה", ומילא שורת תפקידים, ובהם לחימה ב"פלוגות הלילה" של וינגייט, ורץ אישי של יעקב דורי שהיה אחר כך רמטכ"ל.

    בשנת 1940 הצטרף לסקוב אל הצבא הבריטי, על מנת ללחום במלחמת העולם השנייה. לסקוב שירת במגוון תפקידים, ביניהם כמפקד פלוגה בבריגדה היהודית, עמה לחם בחזית באיטליה. במסגרת זו הגיע לסקוב לדרגת מייג&#39;ור (רב סרן). עם תום המלחמה, נותר לתקופה מסוימת באירופה, ופעל במסגרת עלייה ב&#39;, ופעולות נקם ורכש.

    עם שובו ארצה שב לפעילות בהגנה, ואף שימש כקצין הביטחון של חברת החשמל.


    שירות בצה"ל עד קבלת דרגת רב אלוף
    עם פרוץ מלחמת העצמאות קיבל על עצמו את הכנת מערך ההדרכה בצה"ל. הוא אירגן בשיתוף עם צביקה גילת את קורס הקצינים הראשון, אותו גיבשו לחטיבה שלחמה במבצע "נחשון" בגיזרת לטרון. לאחר חודש, במאי 1948, חזר ללטרון כמפקד הגדוד המשוריין הראשון בצה"ל, במסגרת חטיבה 7. במבצע "דקל" ובמבצע "חירם" פיקד על החטיבה כולה, ולחם לשחרור הגליל כולו. וביולי 1948 שב למערך ההדרכה בדרגת אלוף.

    ב-1951 מונה למפקד חיל האוויר, על אף שמעולם לא היה טייס. בתקופת כהונתו של לסקוב הוכן החיל לקליטת מטוסי הסילון הראשונים, הם מטוסי ה"מטאור". הוא שימש בתפקידו עד שנת 1953 ואז יצא לחופשת לימודים. הוא יצא לבריטניה, שם קיבל הכשרה צבאית נוספת, אך למד גם פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה.

    ב-1955 שב לארץ, ומונה לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. לאחר חילוקי דעות מקצועיים עם משה דיין הועבר לתפקיד "מפקד גייסות השריון". במלחמת סיני היה מפקד אוגדה 77, אשר פעלה בציר רפיח - אל עריש - קנטרה. לאחר מותו בתאונת מטוס של אלוף פיקוד הדרום אסף שימחוני, קיבל לסקוב את תפקידו, ובמסגרת זו פיקד על נסיגת כוחות צה"ל מסיני.


    הרמטכ"ל החמישי
    בינואר 1958 מונה לסקוב לרמטכ"ל, והחליף בתפקיד זה את משה דיין. זאת על רקע הכרזת סוריה ומצרים ב-31 בינואר 1958 על האיחוד ביניהן, שכונה קע"ם (קהילייה ערבית מאוחדת) דבר שהביא לחששות כבדים לבטחונה של המדינה.

    ב-30 במרץ 1958 התנהלו קרבות ארטילריים בין צה"ל לבין הסורים בגליל ובאזור הכנרת, והפסקת אש הוכרזה רק לאחר יומיים.

    ביום העצמאות העשירי, 24 באפריל 1958, פיקד לסקוב על מצעד צה"ל בירושלים, אשר צעד על אף אזהרות ירדן בדבר התלקחות צבאית אם יצעד המצעד. במצעד הציג הצבא הצעיר נשק חדיש, וכן נשק שלל שנלקח מהמצרים בסיני ומהסורים בקרבות באזור החולה.

    ב-6 בנובמבר 1958 חידשו הסורים את ההפגזות, והפגיזו שוב ושוב את היישובים בגליל, ואת הפועלים העוסקים בעבודות באזור החולה. צה"ל השיב באש לפעולות אלו.

    בתקופת כהונת לסקוב ארע "ליל הברווזים", תרגיל גיוס חירום שהוכרז עליו במפתיע ברדיו, ב-1 באפריל 1959, ולכן עורר בהלה כללית בישראל, וכוננות במדינות ערב.

    עם זאת נמשכה המתיחות בגבול הצפון, וב-31 בינואר 1960, פשט צה"ל בפעולת תגמול, על הכפר הסורי תאופיק, ששימש כמוצב קדמי ששלט על יישובי הגליל. במהלך המבצע נהרגו שלושה חיילי צה"ל.

    בדצמבר 1960 פרש לסקוב מתפקיד הרמטכ"ל לאחר תקופת כהונה שלווה יחסית (פרט לתקריות עם הסורים), שבה עסק בבניין הכוח. צה"ל קלט בתקופתו את הצוללת הראשונה שלו, "תנין", ומטוסי "סופר מיסטר". כן הודיע ראש הממשלה דוד בן גוריון בחודש דצמבר 1960, כי בדימונה הוקם כור אטומי לצרכי שלום.


    הקריירה האזרחית
    לאחר שחרורו מונה לסקוב ב-1961 למנהל רשות הנמלים. בתקופתו הוקם נמל אשדוד. הוא המשיך לכתוב ספרי לימוד להדרכה צבאית, ומאמרים בכתבי עת מקצועיים על נושאי צבא. בשנת 1965 לקראת הבחירות לכנסת השישית הקים תנועה בלתי מפלגתית בשם את"א - אזרחים תומכי אשכול אשר תמכה באשכול במאבקו בדוד בן גוריון על רקע "הפרשה". בנובמבר 1972 היה לסקוב לנציב קבילות חיילים הראשון, ושירת בתפקיד זה כעשר שנים עד לפטירתו. לאחר מלחמת יום הכיפורים מונה לסקוב לחבר בועדת אגרנט אשר בדקה את האחראים למחדלים שהובילו אל המלחמה.



    <center>צבי צור ( 1923 - 2004 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/7/37757.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>


    צבי (צ&#39;רה) צור (צ&#39;רטנקו) (1923 - 28 בדצמבר 2004) איש צבא ואיש ציבור ישראלי. הרמטכ"ל השישי של צה"ל.





    קריירה מוקדמת
    צור נולד ברוסיה בשנת 1923, ועלה לארץ בגיל צעיר מאד. בשנת 1936, בשיאם של "המאורעות" הצטרף לארגון ההגנה.

    עם פרוץ מלחמת העצמאות מונה צור למג"ד בחטיבת גבעתי. הוא ייסד פלוגת ג&#39;יפים שנודעה בכינוי שועלי שמשון. פלוגה זו נודעה בקרבות המרים שניהלה באזור הדרום (בוגר מפורסם של הפלוגה הוא העיתונאי אורי אבנרי). עם סיום מלחמת העצמאות מילא תפקידים נוספים, ובין היתר השתלם בארצות הברית בנושא ארגון כוח אדם.

    ב1956 מונה לאלוף פיקוד מרכז. ערב מבצע סיני הודיע למפקדי החטיבות בגיזרתו על המדיניות שקבע בנוגע לאוכלוסייה הערבית האזרחית, שנועדה לאפשר להם להמשיך בחייהם כרגיל, תוך שמירה על השקט הנדרש כאשר הכוחות לוחמים בחזית. היה מדובר בעוצר בשעות מסוימות של הלילה. אחד המח"טים, יששכר שדמי המכונה "ישכה", ביקש רשות להרחיב את העוצר על כל שעות הערב והלילה, וקיבל את הרשות בתום לב ומבלי שתהיה כוונה לפגוע באיש. כשהתגלגלה פקודת העוצר במורד שרשרת הפיקוד, קיבלה זו צורה מפלצתית, וגרמה לאירועי טבח כפר קאסם בהם נהרגו 43 ערבים אזרחי ישראל. חשוב להדגיש כי אין לייחס לצור כל כוונה או אחריות לטבח.

    ב1958 מונה צור לסגן הרמטכ"ל, ולאחר מכן יצא להשתלמות ארוכה בצרפת, ושב רק בספטמבר 1960. עם סיום תפקידו של הרמטכ"ל חיים לסקוב, קיבל צור את תפקידו.


    הרמטכ"ל השישי
    בינואר 1961 מונה צור לתפקיד הרמטכ"ל, ואחת מפעולותיו הראשונות הייתה למנות כסגנו את יצחק רבין. הייתה זו תקופה שקטה יחסית, כאשר הבעיה הבטחונית החמורה (מבחינת בטחון שוטף) הייתה תקריות הגבול עם הסורים, אשר גבו מעת לעת קורבנות אזרחיים.

    צור סבר כי אחת הבעיות של צה"ל הינה משיכת כח אדם איכותי, ולכן החליט ביוני 1961, בצעד מפתיע, לתת לקציני צה"ל מכונית שתשמש אותם. הייתה זו מכונית מסוג סיטרואן דה שבו.

    צור הקדיש מחשבה להיערכות מול צבאות ערב, ולהכנת צה"ל מבחינת הדוקטרינה והציוד. באוגוסט 1961 חשף בראיון עיתונאי שליט מצרים, גמאל עבד אל נאצר את העובדה כי ישראל הצטיידה במטוסים חדשים מסוג מיראז&#39; 3, בתגובה להצטיידותה של מצרים במטוסי מיג 19. במשך שנים שימש המיראז&#39; כמטוס הקרב העיקרי של צה"ל, והביא לתרומה של ממש בנצחון האווירי הגדול במלחמת ששת הימים. כן הצטייד הצבא בטנקים מדגם צנטוריון ובטילי נ"מ מסוג הוק. קליטתם של כלים אלו איפשרה לצה"ל את יכולת ההכרעה במלחמת ששת הימים.

    ב 5 ביולי 1961 שוגר שביט 2, טיל מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו את ראש הממשלה דוד בן גוריון, ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס, גרמו לסערה, ולהאצת מירוץ חימוש אזורי.

    ב28 בספטמבר 1961, אירעה הפיכה צבאית בסוריה, בה הוכרז על פירוק קע"ם היא "הקהילייה הערבית המאוחדת", האיחוד בין מצרים וסוריה. נשיא מצרים שלח אל סוריה חיילים, והייתה אפשרות למלחמה בין שתי המדינות.

    ב16 במרץ 1962 אירעה הפעולה הצבאית הגדולה ביותר במהלך כהונת צור כרמטכ"ל, היא פעולת נוקייב, פשיטה על מוצבים סוריים מצפון לכנרת. בקרב נהרגו שבעה חיילים ישראלים מחטיבת גולני, ו-30 חיילים סוריים. הפעולה לא הביאה לשקט בגזרה, והתקריות נמשכו. בתקרית חמורה ב19 באוגוסט 1963 נרצחו שני חברי גרעין נח"ל בהיאחזות אלמגור.

    בדצמבר 1963 פרש צור מתפקידו.


    הקריירה האזרחית
    עם פרישתו מונה צור למנכ"ל "מקורות". בבחירות לכנסת השישית, בשנת 1965, היה פעיל ברשימת רפ"י, ואף נבחר לכנסת. עם זאת, כפי הנראה עקב האכזבה היחסית בכך שהרשימה זכתה רק בעשרה מנדטים, או בשל נטייתו לחיי המעשה (בניגוד לחיים הפוליטיים), פרש מן הכנסת כעבור שבועות ספורים והמשיך בתפקידו ב"מקורות".

    עם מינויו של משה דיין לשר הביטחון, בחודש מאי 1967, הוזמן צור לשמש כעוזר לשר הביטחון. הוא שימש בתפקיד זה כשבע שנים.

    לאחר מכן שימש במגוון תפקידים ניהוליים בכירים במשק הישראלי, בין היתר ב"כלל תעשיות", ב"חברה לישראל", ב"צים", בתעשייה האווירית ובבזק.

    צור היה פעיל מבחינה ציבורית גם בשנותיו האחרונות, וב29 באפריל 2004 חתם על מכתב תמיכה של בכירי מערכת הביטחון בתוכנית ההתנתקות של אריאל שרון.



    <center>יצחק רבין ( 1922 - 1995 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/1/30201.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>


    יצחק רבין , הרמטכ"ל השביעי של צה"ל וראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל. נרצח בידי איש ימין קיצוני שהתנגד לתהליך השלום עם הפלסטינים שאותו הוביל רבין.




    הוריו, ילדותו ולימודיו
    יצחק רבין נולד ב־1 במרץ 1922 בירושלים. הוריו, רוזה ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית.

    האב, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת 1886 בסמידוביץ&#39; שבאוקראינה. הוא התייתם מאביו בהיותו ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בהיותו בן שמונה־עשרה נסע נחמיה לארצות הברית ושם הצטרף לתנועת "פועלי ציון". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת 1917 הפליג לארץ ישראל עם מתנדבי הגדוד העברי, נחוש בדעתו להתיישב בארץ.

    אמו של יצחק רבין, רוזה, נולדה למשפחת כהן בשנת 1890 במוגילב שבבלארוס. אביה היה רב והתנגד לציונות, אך רוזה ביקשה ללמוד לימודים כלליים ולמדה בנעוריה בגימנסיה הנוצרית לבנות בגומל. מגיל צעיר נמשכה אחר חוגים מהפכניים וגילתה מעורבות חברתית ופוליטית. בשנת 1919 עלתה לארץ ישראל בספינה "רוסלן", הנחשבת למבשרת העלייה השלישית. תחילה התיישבה בכינרת ולאחר מכן עקרה לירושלים. כאן הכירה את נחמיה רבין, ובשנת 1921 נישאו.

    כשיצחק היה כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, ולאחר מכן בתל־אביב.

    בשנת 1928 הכניסה רוזה כהן את בנה יצחק ללמוד ב"בית חינוך לילדי עובדים" שנפתח ב־1924 בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי. בגיל 15 עבר רבין ללמוד בקיבוץ גבעת השלושה, בבית ספר חדש שנבנה באותה מתכונת של בית החינוך לילדים.

    יצחק רבין היה בן המחזור הרביעי בבית הספר החקלאי כדורי, ולימודיו כללו בעיקר חקלאות (11 מקצועות בתחום) והנהלת פנקסים. בקיץ 1938 נסגר בית הספר באופן זמני, מחמת המאורעות של ערביי ישראל, ורבין שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן (אמו נפטרה ממחלת הסרטן בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי"), התארח בגינוסר אצל יגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי". בינתיים למד רבין להפעיל כלי נשק, בקורס בן 10 ימים מטעם "ההגנה", ובתקופה זו התחבר ליגאל אלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין חזר ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת 1940.

    רבין הצטרף לתנועת הנוער העובד והלומד.


    איש צבא

    יצחק רבין (משמאל) עם יגאל אלון ב־1949בנעוריו הצטרף יצחק רבין ל"הגנה". ב־1941, בהיותו בן 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח. בשנת 1945 התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצר על־ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר, ממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. הוא ביקש לנסוע ללמוד הנדסת מים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, אך יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, שיכנעו לוותר על התוכנית ומינה אותו למפקד הגדוד השני של החטיבה המגוייסת בפלמ"ח בשלהי 1946. בתקופה זו הפלמ"ח היה מורכב בסך־הכל מ־4 גדודים, והגדוד השני היה אחראי על השרון, ירושלים, תל־אביב ודרום הארץ. באותה תקופה נפצע רבין ברגלו, ועל אף שהחלים, נשאר מוגבל באחת מרגליו. אף־על־פי־כן מינהו אלון למג"ד.

    באוקטובר 1947, אלון העבירו לתפקיד קצין המבצעים של הפלמ"ח, והוא עסק בהבטחת שלומן של השיירות לירושלים. באפריל 1948, במהלך מלחמת העצמאות, התמנה למפקד חטיבת "הראל". השתתף בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, בקרבות שייך ג&#39;ראח, קטמון והר ציון. פיקד על שחרור רמת רחל מן הכיבוש הירדני־מצרי. השתתף בהטבעתה של ספינת הנשק של האצ"ל, "אלטלנה". מעדותו של רבין בספרו "פנקס שירות", וכן מספרו של שלמה נקדימון "אלטלנה", עולה שרבין פיקד על ירי באנשי האצ"ל שעלו מהספינה או שנותרו בה, לאחר שהעריך שמטרתם היא כיבוש מטה הפלמ"ח. בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים של חזית המרכז, ולאחר מכן כקצין המבצעים של חזית הדרום. בתום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו בהסכמי שביתת נשק בין ישראל למצרים.

    בשנים 1959‎-1956 שירת כאלוף פיקוד צפון, וב־1963‎-1959 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל.

    ב-25 בדצמבר 1963 מונה רבין לרמטכ"ל ע"י לוי אשכול. רבין כיהן כרמטכ"ל בשנים 1968-1964, ופיקד על צה"ל במלחמת ששת הימים. השנים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל היו שנים שקטות יחסית, שבהן התעצם צה"ל. בשנת 1965, בעקבות הקמת אש"ף, החלו נסיונות חוזרים ונשנים של פגיעה במוביל הארצי. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף על מנת לאותת כי על פעולות החבלה להפסיק. בחזית הסורית פרצו מפעם לפעם חילופי ירי של טנקים ותותחים, בשל סכסוכי גבול ונסיון סורי (שנבלם) להטות את מי הירדן. ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר סמוע שמדרום לחברון בפעולת תגמול גדולה, שבאה בעקבות פעולות חבלה אחדות בישראל. בקרב אווירי שנערך ב-7 באפריל 1967 הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים.

    בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמה הוטחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית בינהם שהוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בינלאומי. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, אמר לרבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". רבין היה עייף, מתוח ועישן סיגריות בשרשרת. ראש אג"מ עזר ויצמן סיפר שרבין קרא לו לביתו ב־23 במאי 1967, שם אמר לו: "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי... אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת. אני טעיתי. האם תקבל עליך את תפקיד הרמטכ"ל?". ויצמן סירב להצעה, בטענה שהדבר יביא לדמורליזציה בצה"ל, והציע לרבין לנוח. בסופו של היום חש רבין תשישות קשה. רופא נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהרים. ביומיים שלאחר מכן פיקד ויצמן על הצבא בפועל, והוציא פקודות למפקדי הצבא לסיכום ההכנות הסופיות למלחמה. ראש הממשלה אשכול אישר בדיעבד פקודות אלו שניתנו ללא אישור הרמטכ"ל. ויצמן הפיץ כי הרמטכ"ל לקה ב"הרעלת ניקוטין". ב־25 במאי 1967 חזר רבין לתפקוד מלא, והיה לרמטכ"ל אשר פיקד על צה"ל בנצחונו הגדול במלחמת ששת הימים.

    לאות הוקרה על הניצחון במלחמת ששת הימים החליטה האוניברסיטה העברית להעניק לרבין תואר דוקטור לשם כבוד. בטקס קבלת התואר, שנערך על הר הצופים, נשא רבין את "נאום הר הצופים", שביטא את רוח צה"ל וזכה להד רב.


    משפחתו
    יצחק פגש לראשונה את לאה לבית שלוסברג, במקרה, ביום קיץ של שנת 1943, ליד דוכני גלידת "ויטמן" ברחוב אלנבי בתל־אביב. לאה הייתה אז תלמידת כיתה י&#39;בתיכון חדש, ילידת קניגסברג שבגרמניה, אשר עלתה לארץ עם משפחתה בגיל חמש ומאז התישבה בתל אביב הקטנה.

    לאה ויצחק נישאו ב־23 באוגוסט 1948, במהלך מלחמת העצמאות. תחילה התגוררו בבית הוריה של לאה, בשדרות רוטשילד פינת כרמיה. בבית זה נולדה להם הבת הבכורה, דליה. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה לשיכון הקצינים בצהלה, וב־1955 נולד הבן, יובל.

    לאה רבין לא נרתעה מפרסום תקשורתי ובלטה לצידו של בעלה. לעתים אירועים שהייתה כרוכה בהם הניבו את ביקורת הציבור.


    שגריר
    עם פרישתו מצה"ל מונה, בפברואר 1968, לשגריר ישראל בארצות הברית. בתפקיד זה כיהן חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל, וגדלה נכונותה לסייע לישראל.

    לאחר שובו מוושינגטון בשנת 1973, הצטרף למפלגת העבודה. במלחמת יום הכיפורים לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו.


    ראש ממשלה - כהונה ראשונה
    בינואר 1974 נבחר רבין לכנסת והתמנה לשר העבודה. עם התפטרות ראש הממשלה, גולדה מאיר התמודד רבין על הנהגת מפלגת העבודה מול שמעון פרס - התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. בהצבעה החשאית במרכז מפלגת העבודה קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 להם זכה פרס. לאחר ניצחונו בבחירות פנימיות אלו התמנה רבין לראש ממשלה.

    בחזית המדינית נערך בתחילת כהונתו של רבין המשא ומתן עם מצרים וסוריה על הסכמי הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. במסגרת המלחמה בטרור ערך צה"ל את "מבצע אנטבה", אולי הישגה הגדול ביותר של ממשלת רבין. ממשלת רבין סבלה מאי יציבות, ומסכסוכים בינו לבין שר הבטחון שמעון פרס, שרבין הרגיש כי הוא חותר תחתיו. פרס החליש מאוד את יכולתו של רבין לשנות, אם כי ספק אם היה ביכולתה של ממשלת רבין לחולל שינוי משמעותי במורשת הקשה בתחום הכלכלי, המדיני, הפנימי והציבורי שהותירו הממשלות הקודמות.

    תנועת "גוש אמונים" הגבירה את פעילותה, ובגיבויו של שר הבטחון שמעון פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (למשל, זבולון המר) החלה לפעול לעידוד יישובם של יהודים בגדה המערבית. בתקופת כהונתו של רבין נחקרו והתגלו פרשות שחיתות בצמרת המדינה, בהן היו מעורבים אישים כמו מועמדו של רבין לתפקיד נגיד בנק ישראל, אשר ידלין, ושר השיכון והבינוי אברהם עופר.

    ההתרחשות הדרמטית בשנות ממשלת רבין הייתה בתחום הכלכלי, שעמד במרכז תשומת הלב לאורך כל תקופת כהונתה. האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות השבעים, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים ומשבר הנפט. רבין ושר האוצר יהושע רבינוביץ לא רצו, וככל הנראה גם לא יכלו, לנקוט במדיניות של ריסון תקציבי, שמשמעותה הייתה פיטורי עובדים במגזר הממשלתי וקיצוץ בתכניות הרווחה.

    ב־14 בדצמבר 1976 נערכה בכנסת הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה סיעת החזית הדתית התורתית בשל חילול השבת שנגרם כאשר חלק משרי הממשלה לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת מטקס קבלת מטוסי ה־F-15 הראשונים של חיל האוויר. שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה. רבין, בהתייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק, החליט לראות את הצבעתם זו כהתפטרות. הוא הודיע על כך בכנסת ב־20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת בו הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת, והקדמת הבחירות ל־17 במאי 1977, מה שהבטיח שהממשלה תהיה עד אחרי הבחירות ממשלת מעבר בה אי אפשר להביע אי אמון. הליך זה כונה אחר כך בלעג "התרגיל המבריק".

    בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר ניצח רבין את שר הבטחון שמעון פרס ברוב קטן, ונבחר למועמד המערך לראשות הממשלה. אולם ב־15 במרץ פירסם עיתונאי "הארץ" דן מרגלית את קיום חשבון בנק שרבין החזיק עם אשתו בחו"ל, בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר. שר האוצר, יהושע רבינוביץ רצה להטיל על רבין קנס, מעשה שהיה מונע הגשת כתב אישום. אולם היועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק קבע כי יש להעמיד לדין את שני בני הזוג רבין ואיים על רבינוביץ שיעמידו לדין אם ינסה להגן על רבין. בסופו של דבר לרבין לא נותרה ברירה והוא נאלץ להתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה. הוא הודיע על כך בשידור טלוויזיה ב־7 באפריל 1977, בשעה 23:40. לאחר מכן החליט ברק שיש להעמיד לדין רק את לאה רבין, בעלת החשבון.

    ב־10 באפריל נבחר פרס ברוב גדול על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדה לראשות הממשלה. רבין רצה לפרוש מראשות הממשלה, אולם בשל היות הממשלה ממשלת מעבר הדבר לא התאפשר. גם מינוי של ממלא מקום לא היה אפשרי לפי החוק, ולבסוף הוחלט שרבין ייצא לחופשה החל מה־22 באפריל, ופרס ישמש כראש הממשלה בפועל, אם כי מבחינה חוקית רבין המשיך לשאת באחריות כראש הממשלה וקיבל עדכונים שוטפים. אחרי תבוסת פרס בבחירות, רבין שוב חזר למלא את תפקידו והעביר את השלטון לידי מנחם בגין ב־20 ביוני.

    משפרש כתב רבין עם העיתונאי דב גולדשטיין את האוטוביוגרפיה שלו, "פנקס שירות", שאותה ניצל כדי להתחשבן בצורה בוטה עם שמעון פרס, "חתרן בלתי נלאה" בפיו. האיבה ביניהם נמשכה עוד שנים רבות.


    שר הביטחון
    בשנים 1984-1977 היה חבר כנסת, ובשנים 1988-1984 כיהן כשר הביטחון בממשלת האחדות הלאומית בראשותו של שמעון פרס ואחריו בראשותו של יצחק שמיר. כשר הביטחון צמצם את נוכחות צה"ל בלבנון, והגבילה לדרום לבנון. בסוף 1987 נאלץ להתמודד עם האינתיפאדה שפרצה במפתיע. בתחילתה, רבין לא הכיר בחשיבותה, ולא הפסיק את ביקורו בארצות הברית שבמהלכו פרצה. כאשר התבררה לו עוצמת האירועים, ניסה רבין לדכא את האינתיפאדה בכוח - "לשבור להם את העצמות" הייתה הנחייתו לצה"ל (כאשר פקודה זו בוצעה כלשונה, רבין הכחיש כי התכוון לכך). בעקבות הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 הוקמה ממשלת האחדות השנייה בראשותו של יצחק שמיר, ורבין המשיך לכהן בה כשר הביטחון עד לפירוקה בשנת 1990, בעקבות פעולתו של פרס שרבין העניק לה את כינוי "התרגיל המסריח".


    ראש ממשלה - כהונה שנייה

    יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון בעת חתימת הסכם אוסלו, 13 בספטמבר 1993בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה שנערכו ב־19 בפברואר התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר, ואורה נמיר. רבין זכה במעט יותר מהסף של 40% מהקולות שהיה דרוש בשביל להמנע מסיבוב שני, ונבחר להיות מועמד המפלגה לראשות הממשלה.

    בשנת 1992, בעקבות נצחון מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה נבחר שוב לראשות הממשלה, והוביל את המהלך של חתימת "הסכמי אוסלו" עם הפלסטינים. על צעד נועז זה, שנותר שנוי במחלוקת עד ימים אלו, זכה בפרס נובל לשלום (יחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת).

    "פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו", הכריז עם חתימת ההסכם בכנסת, אך גם ציין בדבריו שהוא מודע לסיכונים שההסכם מכיל בחובו.

    חתימת ההסכמים עוררה פולמוס עז שהלך והתגבר עם התמשכות תהליך השלום ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. דיבורים על חוסר הלגיטימיות של הממשלה שלוו בהסתה פרועה וחסרת תקדים נגד רבין אישית ונגד ריבונות הממשלה היו נפוצים עד מאוד. זכורה במיוחד הפגנה בכיכר ציון בירושלים, שנערכה ב־5 באוקטובר 1995, ערב אישור הסכם אוסלו ב&#39; (זכורות במיוחד תמונות של רבין במדי אס אס, אם כי בקרב הימין הועלה חשד כי סוכן השב"כ אבישי רביב הוא שהפיץ תמונות אלו).

    מנגד, היו שציינו כי דבריו של רבין כלפי המתנחלים באותה תקופה היו מזלזלים ונתנו להם תחושה כי הממשלה מפקירה את ביטחונם ומעדיפה לדאוג ל־"98% מאזרחי המדינה", כפי שניסח זאת רבין. התבטאויות שלו כמו "פרופלורים" ו"הם לא מזיזים לי" עוררו כעס וזעם.

    באותה תקופה קירבה העבודה המשותפת בינו לבין שר החוץ, שמעון פרס, יריבו הוותיק (קירבה שתגיע לשיא בחיבוק המפורסם ביניהם בעצרת השלום ב־4 בנובמבר).

    ב־26 באוקטובר 1994 חתם רבין על הסכם השלום בין ישראל לירדן, הסכם שפתח את שערי ירדן בפני אנשי עסקים ותיירים מישראל. במהלך כהונתו נוהלו גם מגעים חשאיים ופומביים עם סוריה.


    בתקופת כהונתו, קידם יצחק רבין תנופה רצינית במיוחד בנושא התשתיות התחבורתיות. פיתוח הכבישים והרכבות שפיגר בעשרות שנים לעומת צרכי מדינת ישראל של שנות ה־90, זכה לתאוצה חסרת תקדים. מומנטום חיובי זה, אשר תרם רבות לפיתוח כלכלת מדינת ישראל, לא נעצר והמשיך גם לאחר תקופת כהונתו.




    <center>חיים בר-לב ( 1924 - 1994 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/2/30202.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>



    חיים בר-לב (ברוצלבסקי), (16 בנובמבר 1924 - 7 במאי 1994), הרמטכ"ל השמיני בצה"ל ופוליטיקאי. חיים ברוצלבסקי נולד ב-1924 בוינה, אוסטריה. עלה ארצה בשנת 1939. בשנת 1942 התגייס לפלמ"ח. בשנת 1946 התמנה למפקד פלוגה ד&#39; בפלמ"ח, ופיקד על הפעולה לפיצוץ גשר אלנבי. ב-1947 התמנה למפקד הגדוד השמיני של הפלמ"ח שהשתייך לחטיבת הנגב ומפקדתו הייתה בצאלים.

    1948 - שימש כקצין המבצעים של חטיבת "הנגב".
    1948 - היה מפקד גדוד במבצע "חורב".
    1952 - מונה כראש מטה פיקוד הצפון.
    1954 - מפקד חטיבת "גבעתי".
    1956 - שימש כמפקד חטיבת שיריון במבצע סיני.
    1961-1956 - מפקד גייסות השיריון.
    1966-1964- ראש אג"ם במטה הכללי.
    1967 - סגן הרמטכ"ל.
    בשנת 1968 התמנה לרמטכ"ל. בעקבות פעילות מלחמתית לאורך תעלת סואץ בחודשים ספטמבר-אוקטובר 1968, בנתה ישראל לאורך התעלה קו המעוזים שבו כשלושים מוצבים מבוצרים, עמידים בפני התקפות ארטילריה. מערך הגנה זה תוכנן בידי אלוף פיקוד הדרום, ישעיהו גביש, ומפקד הכוחות המשוריינים בסיני, אלוף אברהם אדן, ונקרא בשם "קו בר-לב", על-שם הרמטכ"ל, שתמך בהקמתו.

    בהמשך כהונתו כרמטכ"ל התקיימה מלחמת ההתשה, שהסתיימה בהפסקת אש ב-7 באוגוסט 1970.

    בתחילת 1972 סיים את שירותו בצה"ל, וב-5 במרץ 1972 התמנה לשר המסחר והתעשייה.

    עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ב-6 באוקטובר 1973 חזר לשירות פעיל. בימיה הראשונים של המלחמה היה יועץ לאלוף פיקוד הצפון, יצחק חופי, וב-10 באוקטובר מונה למפקד חזית הדרום, בעקבות תפקודו הכושל של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, בימי הלחימה הראשונים. הצליח לייצב את החזית, והרים תרומה חשובה לבלימת המתקפה המצרית ולמעבר למתקפה.

    חבר כנסת מטעם המערך בכנסת ה-9, 10, 11, 12.

    בין תפקידיו - שר המסחר והתעשייה, שר הפיתוח ושר המשטרה.

    שגריר ישראל ברוסיה משנת 1992 ועד פטירתו לאחר מחלה ב-7 במאי 1994.
    גף ה' צוות 2 כבוד ועוצמה!!



    טוסו בחכמה הכו בעוצמה!


  14. #14
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    606
    תודות
    הצטרף ב
    14/12/2005
    גיל
    25
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    <center>דוד אלעזר ( "דדו" ) ( 1925 - 1976 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/4/30204.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    דוד אלעזרדוד אלעזר ("דדו") (1925 - 1976) היה הרמטכ"ל התשיעי של צה"ל.


    עד המינוי לרמטכ"ל
    דוד אלעזר עלה מיוגוסלביה בשנת 1940 במסגרת עליית הנוער והשתלב בקיבוץ עין שמר.

    התגייס לפלמ"ח, ובמהלך מלחמת העצמאות השתתף בקרבות שונים, ביניהם הקרב על מנזר סן סימון, והתקדם עד לדרגת מפקד גדוד "הפורצים" בחטיבת הראל של הפלמ"ח.

    לאחר מבצע סיני עבר הסבה לשריון, ושימש בתחילה כסגן של מפקד גייסות השריון, חיים בר לב, ומשנת 1961 עד שנת 1964 כמפקד גייסות השריון. ב 1964 מונה לאלוף פיקוד הצפון, תפקיד בו החזיק בזמן מלחמת ששת הימים, ובו פיקד על כיבוש רמת הגולן מידי סוריה.

    לאחר כהונה כראש אגף המבצעים מונה לרמטכ"ל צה"ל (ב-1 בינואר 1972).



    כהונתו כרמטכ"ל עד מלחמת יום הכיפורים
    בתחילת כהונתו כרמטכ"ל היה צה"ל מעורב בעיקר בלחימה בארגוני הטרור. ב-9 במאי 1972 שיחרר צה"ל את חטופי מטוס "סבנה" שנחטף והונחת בנמל התעופה לוד. מספר ימים לאחר מכן, ב-30 במאי היה הטבח בנמל התעופה לוד, שביצעו חברי "הצבא האדום היפני". ב-5 בספטמבר באותה שנה אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. בתגובה הורה דדו על תקיפת בסיסי מחבלים בסוריה ובלבנון, שהייתה הגדולה מסוגה עד אז. הופלו שלושה מטוסים סורים, ועשרות מחבלים נהרגו בהפגזות הכבדות. המשך הלחימה נגד ארגוני הטרור היה במבצע "אביב נעורים" בלילה שבין 9 באפריל ו 10 באפריל 1973, שבו התנקש צה"ל בבכירי הטרור בביירות, ובו נהרגו עשרות מחבלים, ביניהם בכירים בארגוני הטרור.

    החלטה כאובה שהיה דדו צריך להחליט במהלך כהונתו כרמטכ"ל הייתה על הפלת מטוס נוסעים לובי שחצה את גבולה האווירי של מדינת ישראל, וסירב לדרישות להזדהות. לאחר שהמטוס הופל בשטח סיני, על ידי מטוסי חיל האוויר הישראלי, בהוראתו האישית של דדו, התברר שהיה זה מטוס אזרחי, וכי המדובר בטעות ניווט תמימה. באירוע זה נהרגו למעלה ממאה אזרחים.

    ב-27 במאי 1973 הוכרזה כוננות בצה"ל, ובוצע גיוס מילואים, עקב תזוזה בכוחות המצרים. לאחר שהתברר שמדובר בתרגיל, בוטלה הכוננות. לאירוע זה הייתה השפעה משמעותית על הערכת המטכ"ל בראשות דדו, כי פני המצרים אינם למלחמה, ביום הכיפורים של אותה שנה.

    ב13 בספטמבר הופלו 13 מטוסים סוריים בקרב אוירי שהחל כאשר מטוסים אלו ניסו ליירט מטוסים ישראלים.


    מלחמת יום הכיפורים

    לקראת המלחמה
    ב-1 באוקטובר 1973 הוכרזה כוננות בצבאות מצרים וסוריה. עקב הערכה מודיענית שגויה ושיקול דעת לקוי של מקבלי ההחלטות, ננקטו בצה"ל צעדים מצומצמים בלבד, לא בוצע גיוס מילואים מלא, וההערכה הייתה כי פתיחת מלחמה הינה "בסבירות נמוכה". בשעות הבוקר המוקדמות של ה-6 באוקטובר (יום הכיפורים) השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום, ראש אמ"ן, אלי זעירא, ושר הביטחון, משה דיין, נשארו באמונתם שמלחמה לא תפרוץ. לאמונה של משה דיין שלא תפרוץ מלחמה היו שתי השלכות אופרטיביות כבדות משקל:

    הוא לא אישר את בקשת הרמטכ"ל לגיוס מילואים רחב היקף (בסופו של דבר הורה הרמטכ"ל, על דעת עצמו, על גיוס מילואים מצומצם החל מיום 5 באוקטובר).
    הוא לא אישר את הצעת הרמטכ"ל למכה מקדימה של חיל האוויר, שתוכננה לשעה 11:00 ביום הכיפורים (חיל האוויר נערך למתקפה זו, אך מטוסיו לא המריאו).

    המלחמה
    ב-6 באוקטובר בשעה שתיים בצהריים החלה המתקפה המשולבת של הצבאות הסורים והמצרים, הידועה כמלחמת יום הכיפורים. במידה רבה הייתה זו הפתעה לצה"ל ולעומד בראשו.

    לאחר קרבות בלימה קשים, מתקפת נגד כושלת בסיני, ואבידות רבות הן לכוחות הקרקע והן לכוחות חיל האוויר, נבלמה לבסוף המתקפה. ב-11 באוקטובר עברה הלחימה בצפון לשטח סוריה, ובליל 16 באוקטובר חצה צה"ל את תעלת סואץ.

    בימיה הראשונים של המלחמה היה דדו בין היחידים שהצליח לשמור על אופטימיות וקור רוח (בניגוד לדרג הפוליטי - שר הביטחון משה דיין שדיבר על "חורבן הבית השלישי"). בעצם דדו היה אופטימי מדי והצהיר בטלוויזיה שצה"ל ישבור למצרים את העצמות. במתקפת הנגד הכושלת של ה 8 באוקטובר בסיני, דדו העביר לממשלה דיווחים על הצלחות שלא היו, על פי דיווחים שהגיעו ממפקדי החזית, בלי שעקב בפועל אחרי הנעשה בלחימה עצמה.

    המלחמה חשפה חילוקי דעות אישיים עזים בין אלופי צה"ל, במיוחד בחזית הדרום, אשר בחלקם לא הוסדרו עד היום. בשלב מסוים במלחמה נאלץ דדו, עקב תפקודו הכושל של אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן ("גורודיש"), למנות את הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, כמפקד חזית הדרום. דדו גייס גם את האלופים רחבעם זאבי ואהרון יריב, ששוחררו משירות פעיל לפני המלחמה, כעוזרים מיוחדים לרמטכ"ל.

    המלחמה הסתיימה כאשר כוחות צה"ל נמצאים בעומק השטח הסורי, הר החרמון שאבד בתחילת המלחמה, הוחזר לשליטת ישראל, הארמיה השלישית של צבא מצרים מכותרת בסיני, וכוחות צה"ל נמצאים בגדה המערבית של תעלת סואץ. על הישגים אלו שילם צה"ל באבידות רבות.


    לאחר המלחמה
    מחירה היקר של המלחמה באבידות לצה"ל, והעובדה כי צה"ל נתפס לא מוכן, הן מבחינה מודיעינית והן מבחינה מבצעית, עוררו גל של מחאה ציבורית.

    בתום המלחמה, ביום 21 בנובמבר 1973, הוקמה ועדת אגרנט כדי לחקור את אי-מוכנותו של צה"ל למלחמה. הוועדה ישבה על המדוכה חודשים מספר, ולאחר 140 ישיבות ושמיעת עשרות עדים, נתנה ביום 1 באפריל 1974 דו"ח ביניים, שבו המליצה על הפסקת כהונתו של דדו כרמטכ"ל. בדו"ח הוועדה נכתב כי אלעזר "נושא באחריות אישית גם בעניין הערכת המצב וגם בעניין מוכנותו של צה"ל". בהתאם הומלץ על הפסקת כהונתו כרמטכ"ל (והפסקת כהונת ראש אמ"ן, האלוף אלי זעירא).

    בעקבות המלצת הוועדה הגיש אלעזר את התפטרותו לממשלה (אפריל 1974), וזאת תוך שהוא טוען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני, וכי לא נלקח בחשבון תפקודו במהלך המלחמה, והעובדה כי בסופו של דבר הסתיימה המלחמה בנצחון.

    ב-15 באפריל 1976 לקה בהתקף לב, בעת ששחה בבריכה, ומת. רבים קושרים את מותו המוקדם לשברון הלב שבו לקה לאחר שוועדת אגרנט הטילה עליו את האחריות למחדל יום הכיפורים.


    דמותו הציבורית
    דמותו של דדו שנויה במחלוקת. הכרעתה של ועדת אגרנט בדבר אחריותו האישית לכשלון ההכנות למלחמה, היא הכרעה שלא נתקבלה במלואה. ברור כי דדו, כבעל תפקיד בכיר במערך הבטחוני, היה שבוי ב"קונספציה" לפיה הערבים לא יפתחו במלחמה נוספת לאחר תבוסתם במלחמת ששת הימים, וכי אם יעזו לעשות כן, "נשבור להם את העצמות" (כפי שהתבטא, בצורה שעוררה ביקורת, במסיבת עיתונאים ביום 8 באוקטובר עת היה צה"ל שקוע בכשלון מתקפת הנגד בחזית הדרום). עם זאת רבים אינם מקבלים את הסרת האחריות מהדרג המדיני, ובמיוחד מראש הממשלה גולדה מאיר ומשר הביטחון משה דיין. כן יש המדגישים את קור רוחו ואת תרומתו לנצחון על אף נתוני הפתיחה הקשים.


    <center>
    מרדכי גור ( מוטה ) ( 1930 - 1995 )
    </center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/2/37752.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>


    מרדכי (מוטה) גור (6 במאי 1930 - 16 ביולי 1995), רמטכ"ל ופוליטיקאי.

    נודע בעיקר כמח"ט הצנחנים ששיחררו את ירושלים המזרחית במלחמת ששת הימים.


    אבני דרך בחייו

    נולד בירושלים ב6 במאי 1930.
    התגייס להגנה.
    מ"פ צנחנים, תחת פיקודו של אריאל שרון. בפעולת התגמול בחאן-יונס (1955) נפצע וזכה לציון-לשבח מטעם הרמטכ"ל משה דיין.
    סגן מפקד יחידות הצנחנים (1957).
    בית-הספר הגבוה למלחמה בפאריס.
    מפקד חטיבת גולני (1963-1961). פיקד על פעולת התגמול בנוקייב.
    ראש מחלקת-מבצעים באגף המטה (1965).
    מפקד פו"מ.
    מפקד חטיבת צנחנים מילואים (1966), עמה יצא למלחמת ששת הימים ושיחרור ירושלים המזרחית.
    מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה וצפון סיני, בדרגת תת-אלוף.
    מפקד אוגדה.
    אלוף פיקוד הצפון (דצמבר 1969) בתקופה של פעילות מחבלים מגבולות לבנון וסוריה ופעילות של צבא סורי סדיר. בתקופת כהונתו פרץ צה"ל לסוריה ולפתחלנד ונאחז בהר-דב.
    נספח צה"ל בשגרירות ישראל בוושינגטון (באוגוסט 1972 עד דצמבר 1973).
    אלוף פיקוד הצפון (ינואר 1974).
    ראש המטה הכללי של צה"ל (אפריל 1974-אפריל 1978). מונה בעקבות פרישתו של רב-אלוף דוד אלעזר בעקבות דוח אגרנט.
    מנכ"ל כור מכניקה. (1978)
    חבר כנסת מ-1981, וחבר בוועדת החוץ והביטחון.
    שר הבריאות - (1984 - 1986).
    שר בלי תיק (1988 - 1990)
    יו"ר מועצת המנהלים של קונצרן "סולל בונה" (1986 - 1988), חבר בוועדת החוץ והביטחון בכנסת.
    סגן שר הביטחון (1992). בתפקיד זה הופקד על מערך המשק לשעת חירום, על הקשר עם המתיישבים היהודים ביש"ע.
    בסוף ימיו חלה בסרטן, ובעקבות זאת התאבד ביריית אקדח ב-16 ביולי 1995, והוא בן 65.


    מספריו
    מוטה גור שלח ידו לכתיבה, בעיקר כתב ותיאר את אשר עבר עליו ביחידות הצבא החל מפלוגת הצנחנים וכלה בשירותו כרמטכ"ל. הוא אף כתב סדרה של ספרי ילדים בכדי להנחיל להם את המורשת הביטחונית בה האמין.

    פלוגה ד&#39; - קורותיה של פלוגת הצנחנים.
    הר הבית בידינו - על לחימת חטיבת הצנחנים בירושלים במלחמת ששת הימים.
    מצפון ומים - מתאר את שירותו כאלוף פיקוד צפון.
    ראש המטה הכללי - מתאר את תקופת כהונתו כרמטכ"ל.
    סדרת ספרי עזית הכלבה הצנחנית - ספרי ילדים המתארים את עלילותיה של כלבה עזת נפש בפעולות שונות מקהיר ועד אנטבה.



    <center>רפאל איתן ( רפול ) ( 1929 - 2004 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/8/37758.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>


    רפאל איתן (רפול) (11 בינואר 1929 - 23 בנובמבר 2004), הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, ח"כ ושר בממשלת ישראל.

    נולד בשנת 1929 בעפולה, וגדל במושב תל עדשים, שבו בילה את מרבית חייו.




    שירותו הצבאי
    כבוגר הפלמ"ח, השתתף איתן, עם פתיחת מלחמת העצמאות, בקרבות בחזית ירושלים, ואף נפצע בקרב. על לחימתו בפשיטה בשנת 1955 קיבל את עיטור העוז. במבצע קדש, עמד בראש גדוד הצנחנים 890, כאשר זה ביצע את הצניחה הקרבית היחידה בתולדות צה"ל, במעבר המיתלה בחצי האי סיני ביום 29 באוקטובר 1956.

    במלחמת ששת הימים פיקד על חטיבת הצנחנים בקרבות ברצועת עזה, ואף נפצע בקרב.

    בשנת 1969 מונה לקצין צנחנים וחיל רגלים ראשי. לאחר מכן מונה למפקד אוגדה סדירה ברמת הגולן, ובתפקיד זה היה בין האחראים לבלימת הכוח הסורי הפולש במלחמת יום הכיפורים. עם תום המלחמה מונה לאלוף פיקוד הצפון, ולאחר מכן מונה על ידי שר הביטחון עזר ויצמן לרמטכ"ל, ב-1 באפריל 1978, והחליף בתפקיד זה את מוטה גור.


    רמטכ"ל צה"ל
    כבר בתחילת שירותו בתפקיד הרמטכ"ל התבלט איתן בשורת צעדים בעלי משמעות סמלית, שנועדו כפי הנראה להביא רוח של משמעת ויעילות לצבא שעדיין היה תחת הרושם הכבד של מלחמת יום הכיפורים. בין צעדים אלו ניתן למנות את ההוראה לחבוש את הכומתה על הראש, ההוראה לאסוף תרמילים משומשים לאחר המטווח, השוואת צבע מדי הבנות למדי הבנים, וקיצוץ משמעותי בלהקות הצבאיות, עד כדי ביטולן כמעט. עם זאת, החלטתו השנויה במחלוקת להפחית בעונשו של סגן דניאל פינטו, אשר הורשע בהרג שבויים בלבנון, עוררה זעם רב. תקופת מאסרו של סגן פינטו הופחתה על ידי איתן לשנתיים, ולאחר ניכוי שליש נמצא כי ישב בכלא כשישה עשר חודשים. במסגרת תפיסתו את הצבא, דאג לפרוייקט יחודי של טירונות חיילי מקא"ם ("נערי רפול") שבו קיבלו לצבא נערים משולי החברה, במטרה לשלבם בחברה הישראלית.

    בתקופת שירותו כרמטכ"ל, פיקד על פעולות הצבא ופריסתו מחדש במסגרת החזרת חצי האי סיני למצרים, ובין היתר על הריסת העיר ימית בסוף חודש אפריל 1982.

    ב-3 ביוני 1982 התנקש ארגונו של אבו נידאל בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב. בתגובה הפציץ חיל האוויר מטרות של הפלסטינים בלבנון, ואלו הגיבו בירי על יישובי הצפון. ב-4 ביוני הורתה הממשלה על פתיחת "מבצע שלום הגליל" הוא מלחמת לבנון, שהחל ב-6 ביוני. מטרות המלחמה, אשר התכניות לביצועה נוסחו זה מכבר תחת שמות הקוד "אורנים גדול" ו "אורנים קטן" היו סילוקה של הישות הפלסטינית המזוינת מגבול הצפון, והתחברות אל הפלנגות בראשות בשיר ג&#39;ומייל, על מנת להשליט אותן על לבנון, ולהפוך אותה למדינה ידידותית לישראל. בפועל הייתה תוכנית זו רחוקה ממימוש. צה"ל הסתבך במלחמה קשה, שבה נהרגו מאות חיילים, תוך לחימה בשטח בנוי בערים, עימות חזיתי עם הצבא הסורי, מצור על ביירות, וכניסה לתוך פוליטיקה לבנונית מסובכת ובלתי צפויה.

    הייתה זו מלחמה שבה לא הותקפה ישראל או הגיבה על איום קיומי, אלא פתחה בעימות יזום מתוך מטרה להשיג תוצאות מדיניות, ובמילים אחרות "מלחמת יש ברירה". תומכי המלחמה טוענים כי מלחמה זו הייתה נערכת במוקדם או במאוחר עקב התבססות אש"ף בלבנון והאיום הממשי שלו על יישובי הצפון, למרות הפסקת האש.


    רפאל איתן רמטכ"למבחינה צבאית היה לצבא הישג מרשים בהשמדת מערך הטילים הסורי בלבנון בימים הראשונים של המלחמה, תחת פיקודו של מפקד חיל האויר אלוף דוד עברי. אך לאחר מכן אירעה שורת כשלים, אשר בין החמורים שביניהם יש למנות את הקרב בסולטן יעקוב. בתחילת המלחמה היה המסר שהגיע לציבור כי המדובר במבצע של "ארבעים ושמונה שעות", במהלכו ייכנס צה"ל למרחק של "ארבעים קילומטר". לאחר כניסת הצבא ללבנון, התמשכות המלחמה והעומק בלבנון אליו הגיעו הכוחות, איבדה המלחמה את התמיכה הציבורית, והחל גל של מחאה שהגיע לשיאו עם התפטרותו של אל"מ אלי גבע מתפקיד מפקד חטיבה. רפול היה מזוהה ציבורית ופוליטית עם המלחמה, אופן ביצועה ומטרותיה, על אף שכחייל, היה לכאורה מעבר לפוליטיקה.

    האות הסופי לכשלונה של המלחמה היה רציחתו של בשיר ג&#39;ומייל, שבעקבותיה נכנסו לוחמים נוצרים למחנות סברה ושתילה, ורצחו מאות פלסטינים. הייתה זו קריסתה של המדיניות שהובילה למלחמת לבנון. הזעם הציבורי על המלחמה ותוצאותיה, ועל מאות ההרוגים שגבתה, הוביל להפגנות המונים, ולקיטוב של ממש בין הימין והשמאל. לבסוף הוחלט, תחת לחץ ציבורי כבד למנות ועדת חקירה, היא ועדת כהן, לבדיקת האחראים לטבח בסברה ושתילה. ועדה זו נתנה את מסקנותיה ביום 7 בפברואר 1983, ואלו היו כי אמנם אין גורם ישראלי הנושא באחריות ישירה לטבח, שכן זה בוצע על ידי מיליציות נוצריות ללא השתתפות פעילה של צה"ל, אך אלו נכנסו למחנות הפליטים בידיעת הממשלה ובעידודו של הצבא. כן הוסקו מסקנות בנוגע לדיווח הלקוי של הדרג הצבאי בכל הרמות לדרג המדיני. בין המסקנות היו מסקנות אישיות חמורות כנגד רפאל איתן, אך בשל הזמן הקצר שנותר לו למילוי תפקידו, הומלץ שלא לנקוט כנגדו כל צעדים.


    הכניסה לפוליטיקה
    לאחר פרישתו מתפקידו באפריל 1983, והחלפתו על ידי רב אלוף משה לוי, נכנס איתן לפוליטיקה. זה מכבר הייתה לו תדמית של "הישראלי השורשי". בעל רקע חקלאי, בעל תחביבים כנגרות, ודאיה בדאון (רפול הינו אף בעל רשיון טיס), ובמיוחד בשל האופן הישיר והמשובש לעיתים בו הוא מתבטא, נמשכו חוגים רחבים בציבוריות הישראלית אל דמותו. כן, בלט בדאגתו לענינים אקולוגיים - ידועה קריאת "להתקלח בזוגות" לשם חיסכון במים. האמין גם, כי על האזרח לקחת כמה שיותר יוזמה בנושאים שונים (למשל, להיות "פועל הניקיון" של סביבתו) וכי יש לצמצם ולפשט את הבירוקרטיה בישראל. בתחום הכלכלי דגל בכלכלת שוק.

    טיפוסית היא התבטאותו בראיון רדיו מ-12 באפריל 1983 לפיה משנשאל איך להתייחס לפלסטינים המסכנים את התנועה בכבישים, ענה כי יש להצר צעדיהם ולהתנהג כלפיהם בתקיפות עד שיהיו כמו "ג&#39;וקים מסוממים בבקבוק".

    בתחילה פעיל במסגרת חוג רעיוני בתחיה ולאחר מכן במסגרת מפלגה עצמאית בשם צומת, ייצג רפול קו מדיני ימני נוקשה ובלתי מתפשר מחד, תוך העברת מסר של יושר ויושרה אישיים, וליברליות בנושאים הנוגעים לדת ולמדינה מאידך. הוא נבחר לכנסת ה-11, ובכנסת ה-12 שימש בתפקיד שר החקלאות בין השנים 1988 ו 1991. בכנסת ה-13 הצליחה תנועת צומת להשיג הישג יוצא דופן של שמונה חברי כנסת. עם זאת, על אף שהדבר הוצע לו במפורש, השאיר רפול את תנועתו באופוזיציה, ולא הצטרף לממשלתו של יצחק רבין.

    רפול לא הצליח לשלוט בסיעתו החדשה, וחלק מאנשיה פרשו מהסיעה והקימו סיעות משלהם. הדבר הביא לכך שבתקופה קריטית במהלך כהונת ראש הממשלה יצחק רבין כאשר היה צורך בתמיכת הכנסת בקבלת הסכמי אוסלו, ותמיכה בממשלת השמאל, נשען הרוב השמאלי בכנסת על שני חברי כנסת מצומת, גונן שגב, ואלכס גולדפרב, וזאת בניגוד לדעתו של רפול.

    בבחירות שהתקיימו בשנת 1996, והיו לראשונה בחירות אישיות לראשות הממשלה, הייתה תמיכתו של רפול חשובה, שכן הבחירות הוכרעו לבסוף בהפרש של כאחוז מכלל הבוחרים. רפול עמד במצב שבו יכול לרוץ עם מפלגת הליכוד, שרצה בבחירות אלו כתנועה מאוחדת עם "צומת" ו"גשר" בראשות דוד לוי. לאחר נצחון בנימין נתניהו בבחירות, הובטח לו תפקיד השר לבטחון פנים, אך עקב חקירה פלילית שהתקיימה כנגדו (ולאחר מכן הסתיימה באי הגשת כתב אישום בשל היעדר אשמה) היה מנוע מלכהן בתפקיד זה. רפול קיבל את התפקיד של שר החקלאות ואיכות הסביבה, וכן מונה לסגן ראש הממשלה. הייתה זו תקופת כהונתו האחרונה בכנסת ובממשלה. השפעתו בתקופה זו הייתה שולית, והתמיכה הציבורית שלה זכה התמעטה והלכה. בבחירות בשנת 1999 רץ שוב באופן עצמאי, אך תנועתו לא עברה את אחוז החסימה.


    הפרישה מהפוליטיקה ומותו
    בבחירות לכנסת שהתקיימו בשנת 2003 התמודדה תנועה בשם "צומת החדשה" בראשות משה גרין, שקיבלה את ברכתו של איתן, אך הוא לא שב להתמודד, ולמעשה פרש מעסקי הציבור. גם התנועה לא נכנסה לכנסת וזכתה רק בכמה אלפים בודדים של קולות.

    ב-23 בנובמבר 2004 הגיע כמדי בוקר בשלוש השנים האחרונות לחייו עם מכוניתו לנמל אשדוד, בתוקף תפקידו במנהלת "נמל היובל" (בה הועסק מטעם חברה פרטית) כאחראי על הקמת שובר הגלים במקום. הוא יצא ממכוניתו על מנת לבדוק את נזקי הסערה שהתחוללה במקום בלילה הקודם, ואז ככל הנראה פגע בו נחשול מים, העיפו לים והטביעו. גופתו נמשתה מהמים לאחר זמן קצר על-ידי אנשי חיל הים, והוא נקבר ביום המחרת בתל עדשים. לאחר מותו נקרא הנמל על שמו.


    ספריו
    רפול - סיפור של חייל, ספרית מעריב, 1985 (נכתב עם דב גולדשטיין).
    מצנח רביעי נפתח, הוצאת ידיעות אחרונות, 2001.
    בונים פה נמל - מכתבים מסבא נודניק, הוצאת תמוז, 2004.




    <center>משה לוי ( 1936 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/3/41313.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    משה לוי (נולד בשנת 1936), הרמטכ"ל ה-12 של צה"ל.

    ידוע בשם החיבה "משה וחצי".

    התגייס לצה"ל בשנת 1954. את מרבית שנות שירותו העביר בחטיבת הצנחנים. במבצע סיני צנח בצניחה המבצעית היחידה בתולדות צה"ל במעבר המיתלה. היה מפקד בית-הספר לצניחה. ב-1968 מונה למפקד חטיבת הבקעה ועסק במרדפים אחר מחבלים מסתננים.

    ב-1973 התמנה לראש מטה פיקוד מרכז בדרגת תת אלוף וזמן קצר לאחר מכן התמנה לראש מחלקת מבצעים במטכ"ל. בשנים 1977-1981 היה לאלוף פיקוד המרכז ובשנים 1982-1983 היה לסגן הרמטכ"ל ולראש אג"ם.

    ב-1983 החליף את רפאל איתן בתפקיד הרמטכ"ל, והוא בן 47. כיהן עד 1987. נכנס לתפקידו בעיצומה של מלחמת לבנון וב-1985 הסיג את כוחות צה"ל מהרי השוף אל תוך רצועת הביטחון, על פי החלטת הממשלה. עסק בהקמת מפקדת חילות השדה (מז"י כיום), כמפקדה המתאמת את כל חילות היבשה. בתקופת כהונתו נפל בשבי הנווט רון ארד.

    לוי הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים. חבר קיבוץ בית אלפא ועם פרישתו רצה להתמסד לעבודת האדמה. פציעה מתקופת שירותו אילצה אותו לחזור לתפקיד ניהולי, ובעשר השנים האחרונות הוא מכהן כיו"ר חברת כביש חוצה ישראל.

    נשוי ואב לחמישה.
    גף ה' צוות 2 כבוד ועוצמה!!



    טוסו בחכמה הכו בעוצמה!


  15. #15
    חבר/ה בקהילה
    הודעות
    606
    תודות
    הצטרף ב
    14/12/2005
    גיל
    25
    מין
    זכר

    ברירת מחדל

    <center>דן שומרון ( 1937 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/6/37746.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    הרמטכ"ל דן שומרון (נולד ב-1937) הרמטכ"ל ה-13 של צה"ל.

    במהלך מלחמת ששת הימים פיקד על כוח סיור בחזית המצרית של המלחמה, ובמסגרת פעילות זו היה הצנחן הראשון שהגיע לתעלת סואץ. על פועלו באחד מקרבות המלחמה הוענק לו עיטור המופת. בשנת 1974 מונה לקצין חי"ר והצנחנים הראשי, ובמהלך כהונתו פיקד על מבצע אנטבה ביולי 1976. לאחר מכן, מונה כמפקד אוגדה 162 בסיני. ב-1978 התמנה שומרון לאלוף פיקוד דרום ובתוקף תפקידו זה, היה אחראי על פינוי סיני - פינוי עליו הוחלט במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים. בשנת 1983 הוא הקים את מפקדת חילות השדה-מפח"ש (כיום מז"י) והיה מפקדה הראשון. בהמשך התמנה לסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם.

    שומרון התמנה לרמטכ"ל בשנת 1987 בגיל 50, וכיהן בתפקיד עד שנת 1991. בתקופת כהונתו פרצה מלחמת המפרץ. צה"ל לא התערב בלחימה, אך היה צריך להתמודד, תחת פיקודו של שומרון, עם התקפות טילי הסקאד העיראקיים על העורף האזרחי, ועם האיום האפשרי של הפעלת נשק לא קונבנציונלי על ידי עיראק נגד מדינת ישראל.

    אחרי שחרורו בשנת 1991 כיהן בין השאר כיו"ר התעשייה הצבאית (תע"ש).




    <center>אהוד ברק ( 1942 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/3/30213.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>


    אהוד ברק, הרמטכ"ל ה-14 וראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל. במהלך כהונתו כראש ממשלה התרחשו הנסיגה מלבנון ופריצת אינתיפאדת אל-אקצה.

    אהוד ברק נולד ב-12 בפברואר 1942 בקיבוץ משמר השרון, והוא הבכור מבין ארבעת הבנים של אסתר (לבית גודין) וישראל ברוג.



    השכלה
    כחלק משירותו הצבאי, רכש תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים (1968) ותואר שני בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה (1978). הוא גם בוגר קורס קומנדו שנערך בצרפת.


    שירותו הצבאי
    בשנת 1959 התגייס לצה"ל ושירת בסיירת מטכ"ל, עליה גם פיקד. בסיירת הוא השתתף במבצעים עלומים כמו גם מפורסמים כמו שחרור מטוס סבנה החטוף בשנת 1972 ומבצע אביב נעורים בשנת 1973. הוא גם היה ממתכנני מבצע אנטבה.

    ברק חולק עם סרן נחמיה כהן ז"ל את תואר "החייל המעוטר ביותר בצה"ל", והוא נושא את עיטור המופת וכן ארבעה פעמים את צל"ש הרמטכ"ל.

    בשנת 1982 הועלה לדרגת אלוף ומונה לתפקיד ראש אגף התכנון בצה"ל. בשנת 1983 מונה לתפקיד ראש אגף המודיעין. בשנת 1986 מונה לתפקיד אלוף פיקוד המרכז שבו כיהן עד שנת 1987 עת מונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל.


    רמטכ"ל
    ב-1 באפריל 1991 מונה לתפקיד הרמטכ"ל, אותו מילא עד פרישתו ב-1 בינואר 1995. כרמטכ"ל היה אחראי ברק על ישום הסדרי הביטחון ויציאת כוחות צה"ל מעזה ויריחו במסגרת מימוש הסכם אוסלו א&#39;.

    כרמטכ"ל, ביקש ממנו ראש הממשלה דאז יצחק רבין לקחת חלק מרכזי בגיבוש הסכם השלום עם ירדן שנחתם בשנת 1994. ברק גם היה שליחו של רבין לשיחות עם סוריה ולבנון באותה שנה. לאחר יום אחד של שיחות, בארוחת הערב שאירחו האמריקאים, ברק הציג את עצמו לשר החוץ של לבנון, ושאל אותו מה שמו (מה שמראה שברק לא הוכן כראוי לשיחות). שר החוץ הלבנוני קפא, ופנה לשר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, האם האחרון מרשה לדבר עם ברק.

    בזמן תקופת הצינון לאחר פרישתו מצה"ל ולפני תחילת הקריירה הפוליטית, הואשם ברק, בכתבה בעיתון "ידיעות אחרונות", שנטש את השטח שבו ארע אסון צאלים ב&#39;, לפני שפונו החיילים הפצועים, ושאח"כ נתן גרסאות סותרות על מהלך האירועים. ברק דחה את ההאשמות. ב-9 ביולי 1997, כחודש לאחר ששר המשפטים צחי הנגבי אמר בדיון בכנסת ש"אהוד ברח", דחה מבקר המדינה את כל ההאשמות המשפטיות נגד ברק בפרשה העגומה.


    דרכו הפוליטית
    לאחר פרישתו של ברק מהצבא הוא פנה לעסקים פרטיים, אך כבר ביולי 1995 מונה לשר הפנים בממשלתו של רבין, ולאחר הרצחו של האחרון מונה לשר החוץ בממשלתו של שמעון פרס. בשנת 1996 נבחר ברק לכנסת ה-14 מטעם מפלגת העבודה, ומונה מטעמה לחבר בוועדת החוץ והביטחון. ביוני 1997 נבחר בבחירות המקדימות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה.

    בספטמבר 1997 ביקש סליחה בשם מפלגת העבודה מבני עדות המזרח על הטעויות שנעשו בעבר בתהליך קליטתם בארץ. במרץ 1998 אמר בראיון לעיתונאי גדעון לוי ש"אם הייתי פלסטיני בגיל המתאים, הייתי נכנס בשלב מסוים לאחד מארגוני הטרור" אך גם הוסיף שלדעתו "פעולות ארגוני הטרור הפלסטיני, הפוגעות בנשים וילדים הן חמורות, נבזיות ושפלות". ברק הותקף על אמירה זו על ידי יריביו הפוליטיים, במיוחד במהלך מסע הבחירות לראשות הממשלה.


    ראש ממשלת ישראל

    הניצחון בבחירות
    במאי 1999 התמודד ברק בבחירות לראשות הממשלה בראש תנועת ישראל אחת שהורכבה ממפלגת העבודה, מ"גשר", וממפלגת מימד. ברק זכה בבחירות לראשות הממשלה ברוב של 56% מול בנימין נתניהו. ישראל אחת זכתה ב-26 מושבים בכנסת והייתה המפלגה הגדולה ביותר בכנסת ה-15. ב-6 ביולי 1999 הושבעה הממשלה, ה-28 במספר, שהציג אהוד ברק בכנסת. בקואליציה שהרכיב ברק היו חברות ישראל אחת, ש"ס, מרצ, המפד"ל, יהדות התורה וישראל בעלייה.

    נצחונו בבחירות היה כרוך ב"פרשת העמותות" - במהלך הבחירות הקימו תומכי ברק עמותות אחדות, רובן פיקטיביות, ודרכן מימנו את הקמפיין האישי שלו. מבקר המדינה קנס את מפלגת העבודה בקנסות כבדים בגין עבירות על חוק הבחירות. כמה מהמעורבים בהקמת העמותות הועמדו לדין, אבל ברק נחלץ מהעניין, אף כי העננה מעל ראשו לא הוסרה.


    קואליציה
    מיד לאחר הבחירות הצליח אהוד ברק להקים ממשלה רחבה יחסית עם מפלגות רבות: מפלגת המרכז, יהדות התורה, מרצ, ש"ס, ישראל בעליה והמפד"ל. אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה, ב־9 במרץ 2000 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן (חלק מטורבינה של חברת החשמל) בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית.

    סגן ראש הממשלה, איציק מרדכי הסתבך מתחילת 2000 בפרשה של הטרדות מיניות ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000, דבר שהאיץ את התפוררות מפלגת המרכז, אחת מהשותפות הבכירות בקואליציה. בנוסף על כך שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי ע"י יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני.


    ניסיון ישוב הסיכסוך הישראלי-ערבי

    סוריה
    ב־3 בינואר, 2000 החלו שיחות מרתוניות בין ישראל לסוריה בשפרדסטאון אשר במערב וירג&#39;יניה. ברק הוביל את המשלחת הישראלית, ושר החוץ הסורי, פארוק א-שרע, הוביל את המשלחת הסורית. בשיחות השתתפו גם האמריקאים בדרג של הנשיא ביל קלינטון ושרת החוץ מאדלין אולברייט. השיחות הגיעו למבוי סתום, וב־11 בינואר הופסקו עם כוונה לחדשם במועד אחר [1].

    למרות התקוות, השיחות לאחר שפרדסטאון לא חודשו. אף צד לא דיווח רישמית מה קרה בשיחות, אך העיתונות דיוחה שלמרות שברק הסכים לחזור לקו הירוק ברמת הגולן, סוריה סירבה לכך ודרשה את חזרת ישראל לגבולות ה־4 ביולי 1967 (הגבולות שלפני מלחמת ששת הימים). ההפרש המשמעותי בעמדות היה בשאלה האם לסורים יש זכות על מי הכנרת.

    כאשר נשיא סוריה, חאפז אל אסד, נפטר ב־10 ביוני, 2000, עלה בנו בשאר לשילטון. ההערכה בעיקבות זה הייתה כי האפשרות להשיג שלום עם סוריה נדחתה לתקופה בלתי מוגבלת, מפני שבאשר היה צריך לבסס את מעמדו כנשיא ולכן לא יכול היה להגיע לפשרות בשיחות עם ישראל.


    לבנון
    חלק מרכזי ממסע הבחירות של ברק הייתה הבטחה שבתום שנה לכהונתו כראש ממשלה, יוציא את צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, תוך הכרה בכך שהפתרון למשבר הביטחוני יוכל לבוא רק ע"י הסכם שלום עם סוריה. למרות שהשיחות עם סוריה עלו על שרטון (ראה מעל), החליט ברק לקחת את הסיכון של להוציא את צה"ל מלבנון בלי הסכמים שיבטיחו שהחיזבאללה לא תתקיף את הגליל העליון ונהריה לאחר הנסיגה. ברק קיבל את עמדתם של מפקדי צה"ל שיהיה יותר קל להגן על ישראל מתוך גבולות ישראל מאשר מרצועת הביטחון.

    על סמך ההבטחה לסגת מלבנון שנה לאחר הקמת ממשלתו, הציפיות היו שהנסיגה תתקיים ב-6 ביולי, 2000. בסופו של דבר, התבצעה הנסיגה ב-24 במאי, שישה שבועות לפני המועד הצפוי. הסיבה העיקרית להקדמת מועד הנסיגה הייתה שצבא דרום לבנון (צד"ל) התפורר. כחלק מהשיחות עם סוריה, ברק עמד על כך שצד"ל ישולב לתוך צבא לבנון לאחר נסיגת ישראל מלבנון. מכיון שהשיחות עם סוריה נכשלו, הייתה תחושה בתוך צד"ל שהארגון לא יוכל לשרוד לאחר הנסיגה. עם התקרבות מועד הנסיגה, מרבית מחיילי צד"ל עזבו את עמדתם. חלקם העדיפו לברוח לישראל מאשר לסכן את גורלם בלבנון, וחלקם בחרו להשאר בלבנון ולתת לממשלת לבנון למצות איתם את הדין.


    פלסטינים
    ביולי 2000 יצא ברק למו"מ מרתוני עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בקמפ דיוויד, בחסות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון. יציאתו של ברק לקמפ דיווד מוטטה למעשה את הקואליציה, כאשר המפד"ל, ש"ס וישראל בעליה פרשו ממנה ואילו בקואליציה נותרו רק ישראל אחת (שגשר פרשה ממנה לאחר השיחות) ומפלגת המרכז שהייתה בתהליכי התפוררות מתקדמים.

    במהלך המו"מ בקמפ דיוויד הסכים ברק לכונן את המדינה הפלסטינית על שטח של יותר מ-90% משטחי עזה והגדה, ואף לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות שבמזרח ירושלים. אך למרות זאת, מסיבות שונות, לא עלה המו"מ יפה. ברק האשים את יאסר ערפאת בטרפוד המו"מ ואמר שבקמפ דיוויד "הסיר את המסכה מעל פרצופו של ערפאת". ברק האשים את ערפאת בסירוב לבצע כל ויתור או להעלות הצעה נגדית להצעות שהעלו ברק וקלינטון. בגרסתו של ברק תמכו גם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון והנסיך הסעודי בנדר. מהלך זה לא הצליח לשקם את תדמיתו ומעמדו של ברק, וגרם לרוב הציבור לאבד אמון בפלסטינים ובתהליך השלום. כתוצאה מכך נהפך ברק לשנוא בחוגי השמאל שהאשימו אותו בחיסול מחנה השלום.


    מדיניות פנים
    לקראת סוף כהונת ממשלתו ניסה ברק להוביל מהלך שכינה "סדר יום אזרחי" לשם ניתוק מסוים של הדת מהמדינה, אולם ללא הצלחה רבה. עם זאת במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל והועבר "חוק טל" שעוסק בהסדרת גיוס בני ישיבות.


    כלכלה
    בועת ההיי טק העולמית אפשרה להציג הצלחה כלכלית (למרות ביקורת כי הגאות איננה מגיעה לעם), תוך יציאה מהמיתון שישראל היה שרויה בו מאז 1996. גם חגיגות שנת 2000 סייעו לכלכלה תוך שהן גורמות לצליינים רבים להגיע לישראל.


    פרשת מארק ריץ&#39;
    לקראת סוף כהונת נשיא ארצות הברית ביל קלינטון בינואר 2001, נתן ביל קלינטון חנינה למארק ריץ&#39;, אשר הורשע בעברות מס בארצות הברית וברח לשווייץ. חנינה זאת גרמה סערה ציבורית בארצות הברית, מפני שלא נהוג לתת חנינה לבורחים ממאסר אשר לא ריצו את עונשם. בעיקבות הסערה, התברר שאהוד ברק היה מעורב בפרשה, והשתדל אצל קלינטון למען מתן חנינה לריץ&#39; ולשותפו פינחס גרין [2].


    התפוררות ממשלתו
    לאחר כישלון השיחות בקמפ-דיוויד, פרצה בסוף ספטמבר 2000 התקוממות בשטחים שזכתה לכינוי "אינתיפאדת אל-אקצה" בשל הקישור שנעשה בינה לבין עלייתו של אריאל שרון לביקור בהר הבית והמהומות שפרצו בעקבות זאת. במקביל פרצו אירועי הפרות סדר במגזר הערבי שבהם נהרגו 12 אזרחים ערבים, תושב שטחים אחד ואזרח יהודי. ועדת אור חקרה את הארועים הללו, ואף כי לפי מימצאיה, ברק הוזהר הן בעניין המצב הקשה במגזר הערבי והן בעניין הסכנה שבעלייתו של גורם פוליטי להר הבית, הוא נחלץ מדיוניה עם מסקנות קשות אולם ללא מסקנות אישיות נגדו בשל היותו בעל תפקיד נבחר.

    לנוכח הרוב שהסתמן בכנסת להקדמת הבחירות, הודיע ברק ב-10 בדצמבר על התפטרותו מראשות הממשלה ועל עריכת בחירות מיוחדות לראשות הממשלה עד סוף הקדנציה של הכנסת. בינואר 2001 יזם את ועידת טאבה עם שנועד להשיג שלום הפלסטינים וזכתה לביקורת רבה של הימין שהציג אותה כתעלול בחירות. הבחירות נערכו ב-6 בפברואר כאשר מולו התמודד אריאל שרון. ברק הפסיד ברוב ניכר - הוא זכה רק ב-37.4% מהקולות. לאחר שהפסיד ברק בבחירות הודיע על פרישה לעת עתה מהחיים הפוליטיים והתפטר מהכנסת.


    אחרי ראשות הממשלה
    לאחר שהתפטר, פנה ברק לעולם העסקי ושימש כיועץ לחברות היי-טק. במקביל נתן הרצאות בתשלום ברחבי העולם. פעילותו בחו"ל הצריכה הוצאה של מיליוני ש"ח מתקציב המדינה לאבטחתו, והיו שמתחו ביקורת על כך. ברק חבר להיסטוריון בני מוריס ויחד הם ענו למאמר של רוברט מאלי וחוסיין אגא שהאשים את ברק בכישלון שיחות קמפ-דיוויד.

    במקביל נחקר ברק ע"י ועדת אור ואף נמצא אשם במרבית האזהרות שנשלחו כנגדו ע"י הועדה, אולם בשל היותו נבחר ציבור לא התקבלו נגדו המלצות אישיות.

    ב־5 בנובמבר 2004 הודיע ברק על שובו לחיים הפוליטיים ועל כוונתו להתמודד שוב על הנהגת מפלגת העבודה. לאחר בעיות עם מפקד העבודה ולאחר שנוכח כי אין לו סיכוי רב להיבחר לראשות העבודה קרא ברק ב־2 בספטמבר 2005 לכל המתמודדים להתייצב מאחורי שמעון פרס. למרות שקריאתו לא נענתה, הודיע ברק על פרישתו מהמרוץ לראשות המפלגה ב־11 בספטמבר.



    <center>אמנון ליפקין-שחק ( 1944 )</center>

    [img]http://www.idf.il/hebrew/organization/panmaz/bogrim2/7.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    אמנון ליפקין-שחק (נולד 1944) הרמטכ"ל ה-15 של צה"ל.

    נולד בשנת 1944 בישראל, וכבוגר הפנימיה הצבאית בחיפה התגייס לצה"ל כבר בדרגת רב"ט. לפני שהמשיך בקריירה הצבאית שקל ללמוד משפטים.

    התגייס לחטיבת הצנחנים בשנת 1965. השתתף כקצין בפעולות התגמול בג&#39;נין וסמוע. במלחמת ששת הימים שירת כסמג"ד החטיבה ולאחר המלחמה קיבל פיקוד על יחידת דוכיפת, איתה גם השתתף בפעולת כראמה.

    היה מג"ד בנח"ל מוצנח והשתתף בפעולות בגזרת לבנון. באפריל 1973 השתתף במבצע אביב נעורים בביירות. במלחמת יום הכיפורים שימש כסגן מפקד חטיבת הצנחנים שלחמה בחווה הסינית ובגזרת איסמעליה.

    בשנת 1977 התמנה למפקד חטיבת הצנחנים. במלחמת לבנון היה מפקד אוגדת הפלדה ולאחר מכן היה מפקד אזור ביירות. בשנת 1983 התמנה לאלוף פיקוד המרכז ובשנת 1986 התמנה לראש אמ"ן.

    כסגן הרמטכ"ל (בשנים 1991-1995) היה מפקד מבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה ומונה על ידי ראש ההמשלה יצחק רבין ליו"ר המשלחת הישראלית לשיחות טאבה. שחק החליף את אהוד ברק כרמטכ"ל ב-1 בינואר 1995 והוא בן כ-51. בתקופת השיחות עם הסורים נפגש עם רמטכ"ל צבא סוריה.

    ליפקין-שחק זכה לענוד על חזהו שני עיטורי עוז (על המבצעים "כראמה" ו"אביב נעורים").

    מיד לאחר שחרורו מהצבא בסוף שנת 1998 מתח ביקורת קשה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, והכריז על רצונו להתמודד מולו על ראשות הממשלה. הוא הקים את מפלגת המרכז יחד עם דן מרידור ורוני מילוא. לבסוף מונה יצחק מרדכי לראש המפלגה ומועמד מטעמה לראשות הממשלה, זאת על סמך סקר דעת קהל.

    בשנת 1999 נבחר לכהן כחבר כנסת מטעם מפלגת המרכז, שזכתה רק לשישה מנדטים. שחק מונה לשר התיירות ועם התפטרות מרדכי כיהן במקביל כשר התחבורה. לאחר זמן מה פרש ממפלגתו וחבר ל"הדרך החדשה". לאחר כשלון אהוד ברק בבחירות לראשות הממשלה ב-2001 התפטר מן הכנסת ומונה ליו"ר חברת תה"ל.

    נשוי לטלי ליפקין-שחק, עיתונאית ואב ל-6.



    <center>שאול מופז ( 1948 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/6/30216.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    שאול מופז, ( נולד ב-1948) - הרמטכ"ל ה-16 של צה"ל, שר הביטחון ופוליטיקאי ישראלי.



    עד למינויו כרמטכ"ל
    מופז נולד באיראן בשנת 1948, ועלה עם משפחתו בשנת 1957.

    בשנת 1966 התגייס לחטיבת הצנחנים. ניסה להתקבל לקורס קצינים מספר פעמים ונדחה, אך התקבל לקורס בעקבות תפקוד יוצא-דופן במהלך פעילות מבצעית. שירת בחטיבה במגוון תפקידים (במלחמת יום הכיפורים היה מפקד הסיירת החטיבתית), ועד לתפקיד מפקד החטיבה. כן השתתף במבצעים רבים של צה"ל בתפקידי פיקוד מרכזיים, ביניהם מבצע אנטבה (1976), ופעולת הצנחנים בכפר מיידון בשנת 1988.

    לחיילים הקרביים בצה"ל ידוע מופז בזכות ההמצאה המיוחסת לו "המופזית", מתקן פלסטי להחזקת המחסנית אשר חולק לחיילי צה"ל משנות השמונים ואילך.

    במהלך שירותו השלים מופז את השכלתו, והוא בוגר בית הספר לפיקוד ומטה של הצבא האמריקאי בוירג&#39;יניה, ובעל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת בר אילן.

    בשנים 1984-1986 היה מפקד בה"ד 1. בשנת 1994 מונה למפקד אוגדת איו"ש (אזור יהודה ושומרון) בדרגת אלוף (על אף שהתקן לתפקיד היה דרגת תת אלוף). אז נחשף לראשונה לעין הציבור הרחב, כאשר נחקר ארוכות על ידי ועדת שמגר אשר דנה בטבח מערת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין.

    בהמשך שירותו בצה"ל שירת בתפקידים - אלוף פיקוד הדרום, ראש אגף התכנון, סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם. ב-9 ביולי 1998 מונה לרמטכ"ל על ידי שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי. מינויו היה שנוי במחלוקת, בשל העובדה כי האלוף מתן וילנאי טען כי יש לו קדימות לתפקיד, ונוהלה מערכה ציבורית על המינוי לתפקיד הרמטכ"ל אשר געשה במשך שבועות בטרם הודיעה הממשלה על המינוי.


    רמטכ"ל

    רב-אלוף שאול מופז כרמטכ"ל צה"לבתחילת שירותו בתפקיד הרמטכ"ל היה ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יצחק מרדכי, אך לאחר נצחון "ישראל אחת" בבחירות, קיבל אהוד ברק תפקידים אלו.

    ההוראה המפורסמת ביותר של ברק למופז הייתה להכין את צה"ל לנסיגה מלבנון. על אף שמופז לא תמך בנסיגה חד צדדית מלבנון, ואף הביע דעתו זו בפורומים שונים ובהם ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ביצע את ההוראה ועמד בראש המבצע של נסיגת צה"ל מלבנון ב-24 במאי 2000.

    באוקטובר 2000, לאחר כשלון שיחות קמפ דייוויד בין ברק ובין יאסר ערפאת, החלו אירועי אינתיפאדת אל-אקצה. צה"ל התכונן היטב לאירועים אלו, תחת שם הקוד "גאות ושפל", והעימות בשטחי הרשות הפלסטינית בין חיילי צה"ל ובין הרשות הפלסטינית, שהתחיל על פי הקוים של אירועי מנהרת הכותל בשנת 1996, נוהל על ידי צה"ל באופן שתוכנן מראש. אך עד מהרה התדרדרו האירועים למתקפת טרור פלסטינית שגררה תגובות חריפות מצד ישראל וחוזר חלילה.

    על תפקודו של מופז כרמטכ"ל בתחילת האירועים נמתחה ביקורת בהקשר של האירוע הנוגע לחייל מדחת יוסף אשר נהרג בקבר יוסף בשכם לאחר שדימם למוות במשך שעות מבלי שחולץ. קושי מבצעי משמעותי בחילוצו, ובעיקר מגעים עם הרשות הפלסטינית בעניין זה גרמו לאי חילוצו. תקרית זו גרמה למעשה להפסקה מוחלטת של שיתוף הפעולה הביטחונית עם הרשות.

    עם פתיחת ועידת קמפ דוויד עמד ברק בראש ממשלת מיעוט, העימות עם הפלסטינים הביא להתדרדרות נוספת במצבו הפוליטי ולבסוף התפטר ברק מראשות הממשלה. בבחירות שנערכו ב-6 בפברואר 2001, נבחר אריאל שרון לראשות הממשלה, הקים ממשלת אחדות לאומית במסגרתה מונה בנימין בן אליעזר לשר הביטחון. הרכב פרסונלי זה היה באחדות דעים שאיפשרה נקיטת קווים חדשים במה שנראה עתה כ"מלחמה בעצימות נמוכה". שלושת השותפים לטריאומוירט זה סברו כי "אין פרטנר פלסטיני", וכי יש לנקוט במדיניות שתביא אצל הפלסטינים ל"צריבה תודעתית" כי לא ישיגו את מטרותיהם באמצעים של טרור, ורק לאחר השגת "צריבה תודעתית" זו ניתן יהיה לנקוט צעדים מדיניים.

    גם במהלך תקופה זו היו חילוקי דעות של מופז עם הדרג המדיני, כשהתקרית החריפה ביותר הייתה ב-15 באוקטובר 2001, אז הביע בן אליעזר את דעתו כי על מופז להתפטר מתפקידו, לאחר שזה מתח ביקורת על החלטת הממשלה לסגת מן השכונות הפלסטיניות בחברון (ביניהן שכונת אבו-סנינה ממנה ירה צלף פלסטיני ורצח את שלהבת פס).

    הממשלה החדשה החלה במדיניות תקיפה, שעיקרה חיסול פעילי טרור, כניסת צה"ל לחלק משטחי הרשות הפלסטינית, ונקיטת יד קשה יותר ויותר כנגד האוכלוסייה הפלסטינית. צעדים אלו, כמו גם מגעים מדיניים שנערכו במקביל לא הצליחו לעצור התדרדרות המצב לפרק זמן משמעותי.

    ב-29 במרץ 2002 יצא צה"ל למבצע הגדול ביותר במהלך האירועים עד אז, "מבצע חומת מגן", במסגרתו נכנס צה"ל לערים הפלסטיניות כבית לחם, רמאללה וג&#39;נין, ונלחם כנגד הפלסטינים שהתנגדו לו בערים אלו. תקריות בולטות במהלך הלחימה היו הקרב בג&#39;נין, קרב קשה בשטח בנוי שגרר אבדות קשות לצה"ל והאשמות שקריות על טבח שביצעה ישראל במחנה, והמצור על כנסיית המולד בבית לחם, שבה התבצרו כ-13 מבוקשים פלסטינים.

    בתחילת המבצע קלט מיקרופון פתוח את מופז לוחש לאריאל שרון כי זו ההזדמנות לגרש את ערפאת. אם זו אכן הייתה עמדתו, היא לא התקבלה, וערפאת נותר נצור במשך זמן רב בלשכתו במוקטעה ברמאללה. ומאוחר יותר אף נשמעו טענות כי תקרית זו נועדה ליצור לחץ פסיכולוגי על ערפאת.

    לאחר המבצע, הצליחו תשתיות הטרור להתאושש, מצב זה הביא את צה"ל לבצע סדרה ארוכה של פעולות שכונו "מבצע דרך נחושה" וניצלו את הישגי חומת מגן.

    ב-9 ביולי 2002 פרש מופז מתפקידו כרמטכ"ל ובמקומו מונה משה יעלון. מופז נשאר בצה"ל בחופשת פרישה והשתחרר רק חודש לאחר מכן.


    שר הביטחון
    פירוק ממשלת האחדות, בחודש אוקטובר 2002, לאור הבחירות המתקרבות, הביא לפרישת בנימין בן אליעזר מתפקיד שר הביטחון. אריאל שרון זימן את מופז לשמש בתפקיד, על אף שזה השתחרר זמן קצר לפני כן. שרון הסביר כי המדובר ב"מינוי מקצועי", ומופז נכנס למשרד הביטחון ב-4 בנובמבר 2002. כשני רמטכ"לים שקדמו לו, אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק, גילה מופז מהר מאוד את נטיותיו הפוליטיות והצטרף למפלגת הליכוד, ואף נבחר למקום ריאלי ברשימתה לכנסת בבחירות המקדימות. מישאל חשין שעמד בראש ועדת הבחירות המרכזית , קבע כי תקופת הצינון הדרושה בין פרישתו של מופז מתפקיד הרמטכ"ל ובין מועד הבחירות לא חלפה, כתוצאה מהחלטה זו שאושרה בבית המשפט העליון נמנע ממופז להיבחר לכנסת השש עשרה.

    בתפקידו כשר הביטחון ממשיך מופז במדיניות אותה יישם כרמטכ"ל, ואין שוני מהותי בין הטריאומוירט מופז - שרון - בן אליעזר, ובין הטריאומוירט מופז - שרון - יעלון, או מופז - שרון - חלוץ. מדיניות "הסיכולים הממוקדים" נמשכת, ומשמשת כאחד הכלים העיקריים המשמשים את הממשלה בניהול המלחמה עם הפלסטינים. מדיניות זו, הכוללת מטיבה פגיעה בחפים מפשע (כדוגמת מקרה סלאח שחאדה שבו הופצץ מהאוויר בניין בו שהה מפקד הזרוע הצבאית של החמאס, ויחד עמו נהרגו אזרחים רבים שאינם קשורים אליו) הביאה לתופעה של סרבנות, הן בקרב חיילי המילואים, והן בקרב טייסים קרביים ואנשי סיירת מטכ"ל. מופז רואה בתופעה זו תופעה אנטי דמוקרטית, ובסרבנים כמייצגי מיעוט שולי.

    במסגרת תפקידו הוביל מופז מהלכים לשינויים מבניים מהותיים בצה"ל, על מנת להתאימו לשינויים שחלו באזור לאחר מלחמת עיראק, המצב הכלכלי הקשה בו נתונה מדינת ישראל והצורך בקיצוץ תקציבי. בין היתר פורסמו תכניות להפוך את צה"ל מצבא שעיקרו מילואים לצבא שעיקרו חיילים סדירים, ואשר שירות המילואים בו הינו למעטים בתפקידים נבחרים, וגם זאת לתקופות קצרות של אימונים.

    פעולות שנויות במחלוקת שביצע מופז במהלך כהונתו היו ההחלטה לקרוא לציבור לשאת את מסכות המגן במהלך מלחמת עיראק, אשר התבררה בדיעבד ככוננות שווא, "עיסקת השבויים" במסגרתה הוחלפו אנשי חיזבאללה ומחבלים נוספים עבור אלחנן טננבאום וגופות שלושת חיילי צה"ל, סואעד, אביטן ואברהם שנחטפו בהר דב בשנת 2000. כן נמתחה ביקורת ציבורית על מבצע קשת בענן שביצע צה"ל ברפיח בחודש מאי 2004, שכללה הריסת בתים, ירי (שלא במתכוון לדברי צה"ל) של פגז טנק לעבר מפגינים פלסטינים וחיפושים איניטסיביים ומסוכנים של גופות חיילים שנהרגו.

    במסגרת תפקידו כשר בטחון החל מופז בהובלת רפורמה בשירות המילואים שמטרתה הפחתת הנטל על חיילי המילואים, קיצור הזמן שנדרש חייל המילואים לשרת, הפניית רוב משימות הבט"ש לצבא הסדיר ולאנשי הקבע והתרכזות כוחות המילואים באימוני כשירות לקראת מלחמה.

    מופז שינה דעתו במהלך תקופת כהונתו כשר הביטחון בשתי שאלות חשובות. בשאלת גדר ההפרדה נמנה בתחילה על מתנגדי הגדר, אך לאחר גבור הלחץ הציבורי, החל לפעול להקמתה. בשאלת הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה או "תוכנית ההתנתקות" הביע מופז את דעתו פעמים רבות כי אין לסגת ללא הסכם, כפי שסבר שאין לסגת באופן חד-צדדי בלבנון. בין השאר נאם בפני תלמידי מכללת "שערי משפט" ביום 26 באוקטובר 2003 ואמר כי "לא יוצאים מעזה לא תחת טרור ולא תחת כפייה". עם זאת, משהובהר כי שרון נחוש להמשיך בתוכנית, יצא מופז להגנתו, והפך לאחד מתומכיה העיקריים של תוכנית ההתנתקות.


    תוכנית ההתנתקות
    מופז היה אחראי על הכנת מערכת הבטחון לביצוע תוכנית ההתנתקות, ומגדולי תומכיה בממשלה (יחד עם השרים אהוד אולמרט וציפי לבני). הרמטכ"ל משה יעלון התבטא כנגד נסיגה חד צדדית מעזה, ובין השאר אמר שנסיגה כזאת תיתן "רוח גבית לטרור". בעקבות התבטאויות אלה, ויחסים שהיו בין כה וכה מתוחים בין השניים, החליט מופז שלא להאריך את כהונתו של יעלון בשנה, למרות הנוהג המקובל. לאחר טקס הוקרה לפצועי חיל ההנדסה הקרבית ב-2004 פגש מופז את יעלון בחדר צדדי והודיע לו על החלטתו. על כך זכה מופז לביקורת קשה בתקשורת ובציבור, הן על "הדחת" יעלון והן על הדרך בה עשה זאת. מופז טען שהמהלך לא כוון אישית כנגד יעלון אלא מדובר בחלק מתוכנית שינויים שהוא רוצה לבצע בצה"ל. רוב הפרשנים הסבירו את החלטת מופז בהדחת יעלון ברצונו של שר הבטחון לעבוד עם רמטכ"ל איתו הוא רואה עין בעין, בעת השלב הרגיש של ביצוע תוכנית ההתנתקות. במקומו של יעלון מונה לתפקיד רב-אלוף דן חלוץ, שנכנס לתפקידו ב-1 ביוני 2005.

    מופז היה מבין השרים הבודדים בממשלה שבאו להיפגש באופן אישי עם תושבי גוש קטיף אך זכה לקבלת פנים עוינת ביותר כתוצאה ממעורבותו בביצוע תוכנית ההתנתקות. בעקבות ביצועה של תוכנית ההתנתקות ללא תקלות וללא שפיכות דמים, זכה מופז לשבחים רבים בתקשורת אך לבקורת קשה בקרב חוגי הימין.


    אחרי ביצוע ההתנתקות
    אחרי ביצוע ההתנתקות וחידוש ההפגזה המסיבית של רקטות קסאם אל עבר שדרות, יישובי עוטף עזה, ולראשונה גם אשקלון - זכה מופז לביקורת קשה מאוד על התגובה הרפה של צה"ל לירי, בניגוד להצהרות על "תגובה חסרת פרופורציה" שנאמרו לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה.

    בינואר 2006 הסתבך מופז בשני פרשיות חמורות, הקשורים לתפקידו:

    ב-24 בינואר הואשם מופז על ידי ועדת חוץ ובטחון בכך ששיקר לה ביודעין לגבי ההסכם לגבי מעבר רפיח. מופז זכה לביקורת קשה הן מהימין והן מהשמאל, ושניהם קראו לו להתפטר מתפקידו. [1] מאוחר יותר דרש מופז מועדת חוץ ובטחון להתנצל על האשמתו בשקר בוטה, והועדה הסכימה לשנות את ההאשמה משקר ל"הטעייה שלא במתכוון".
    בעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה בנושא מיגון יישובי עוטף עזה, הואשם מופז בכך שעיכב את ביצוע פעולות ההתמגנות מכיוון שחשש שביצוע העבודות יביא לאובדן התמיכה הציבורית בהתנתקות (שכן ביצוען תהיה הודאה בכך שההתנתקות תביא להרעה במצב הבטחוני). ההאשמות - והקריאות שיתפטר - באו בעיקר מהצד הימני של הקשת הפוליטית והתבססו על הפסקה הבאה בדו"ח:
    "ביוני 2004, כשלושה שבועות לאחר החלטת הממשלה על תוכנית ההתנתקות, קיים שר הביטחון "דיון להצגת תכניות צה"ל להינתקות", ובמסגרת זו הוצגה גם תוכנית מיגון היישובים בגזרת "עוטף עזה". בדיון השתתפו, בין היתר, הרמטכ"ל, מפקד פד"ם ומפקד פקע"ר. שר הביטחון אישר באותו דיון "את מדרגת המענה הראשון ב-7 היישובים סמוכי הגדר" בעלות של 130 מיליון ש"ח. שר הביטחון ציין כי "המענה שניתן בתוכנית בהחלט סביר וכי המימוש יהיה מדורג ותלוי בהתפתחויות בשטח אך הזהיר באותו דיון מפני פעילויות והתבטאויות (בתחום המיגון ובכלל) העלולות לשדר ולהנחיל את התחושה שבעקבות ההינתקות יורע מצב הביטחון". המבקר קובע כי בפועל תוכנית זו לא בוצעה. דו"ח מבקר המדינה בנושא מיגון יישובי עוטף עזה, ע"מ 13
    מופז הכחיש את ההאשמות הללו. [2]

    קריירה פוליטית
    אחרי פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל הצטרף מופז לתנועת הליכוד ואף רצה להיכנס מטעמה לכנסת. מופז נבחר למקום גבוה ברשימה, אך נפסל מלכהן כח"כ עקב קביעתו של בג"צ שתקופת הצינון שלו לא תמה במועד המתאים. למרות שלא נכנס לכנסת, מונה מופז על ידי ראש הממשלה אריאל שרון לתפקיד שר הבטחון.

    ב-9 בנובמבר 2005 זכה עמיר פרץ בראשות מפלגת העבודה והוביל לפרישתה מהממשלה ב-21 בנובמבר 2005. הקדמת הבחירות ל-28 במרץ 2006 הביאה לפרישתו של אריאל שרון מהליכוד והקמת סיעה עצמאית בשם "קדימה". לרשימה הצטרפו עוד כ-14 שרים וח"כים מהליכוד, בנוסף למספר ח"כים מהעבודה ומפלגות אחרות, וכן מספר אנשי ציבור. שרון הפעיל לחץ כבד על מופז להצטרף לתנועה ביום ההודעה על הקמתה, אז מופז - שהבטיח לא לפרוש מהליכוד, ויהי מה - נשאר בליכוד ולא עזב. בעקבות פרישתו של שרון מהליכוד החלו בנימין נתניהו, סילבן שלום, עוזי לנדאו, משה פייגלין, ישראל כ"ץ ומופז במירוץ על הנהגת הליכוד. הסקרים ניבאו תמיכה קטנה מאוד למופז, וגם ראיון רגשני שלו בתוכנית של יאיר לפיד לא הצליח לשפר את תדמיתו ומצבו בסקרים.

    ב-11 בדצמבר הודיע מופז על פרישתו מהליכוד והצטרפותו ל"קדימה". צעד זה התקבל בהפתעה, שכן בשבועות שחלפו מאז פרישת שרון, הבטיח מופז להישאר בליכוד ואמר כי "החבירה של שרון לשורה של אנשי שמאל התומכים בהסכמי אוסלו ובחזרה לקווי 67&#39; היא מסוכנת... הם עלולים לגרור אותו למחוזות מסוכנים ביותר מבחינה מדינית וביטחונית". מופז גם האשים את ראש הממשלה בהפיכת אנשי מערכת הביטחון "לשחקנים על המגרש הפוליטי", וסיפר כי "הציעו לי בקדימה להיות מספר 2, סגן ראש הממשלה ושר הביטחון - וסירבתי". למרות התבטאויותיו הוא הצטרף, כאמור, לשרון, שהבטיח לו בתמורה את תיק הבטחון גם בממשלה הבאה שיקים, אם יבחר. [3]. מופז ממקום במקום השמיני ברשימת קדימה לכנסת.

    מעברו של מופז ל"קדימה" בא ימים ספורים אחרי פרסום הסקרים שחזו לו תבוסה במאבק על ראשות הליכוד. מופז דחה טענות שקשרו בין הדברים, ונימק את מעברו לקדימה במילים "תנועת הליכוד פנתה לימין הקיצוני של המפה הפוליטית, וזו לא דרכי". ביחס לביקורת על אמינותו, כמי שהתחייב להישאר בליכוד, אמר כי "איני רואה שום בעיה ושום סוגיה בנושא אמינות".


    התייחסויות בתרבות
    באלבום הבכורה שלה, הקדישה להקת הבילויים שיר למופז, שאף נקרא על שמו. השיר מתייחס לתקופת כהונתו כרמטכ"ל, ומבטא ביקורת נוקבת על הקורבן האנושי שמשלמים חיילי צה"ל דרך סיפור מקאברי על מפגש בין מופז למשפחה שכולה.

    מופז גם זכה לחיקוי של מריאנו אידלמן בתוכנית הסאטירה/בידור ארץ נהדרת. מופז תואר שם כמאצ&#39;ואיסט במיוחד, שמתייחס לכל אלה שלא שירתו בקרבי בצבא כאל אנשים שאין להם מושג בענייני ביטחון ולכן אסור להם להטריד אותו בשאלות קטנות. הוא הרבה לאיים על המראיינים (לרוב על אייל קיציס) וכן טבע את הביטוי "גבר גבר" כדי להדגיש כמה הוא קרבי ומאצ&#39;ו.




    <center>משה יעלון ( "בוגי" ) ( 1950 )</center>

    [img]http://www1.idf.il/SIP_STORAGE/DOVER/files/4/37754.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    רב אלוף משה יעלון ("בוגי") (נולד ב-24 ביוני 1950) הרמטכ"ל ה-17 של צה"ל.

    יעלון הוא תושב קיבוץ גרופית שבערבה, שם עבד כרפתן וכמפעיל דחפור. ליעלון יש תואר ראשון במדעי-המדינה מטעם אוניברסיטת חיפה. הוא נשוי ואב לשלושה.





    שירות צבאי
    משה יעלון נולד כמשה סמולנסקי בשנת 1950 בקריית חיים. בשנת 1968 התגייס לצה"ל ושירת בנח"ל ולאחר מכן בנח"ל המוצנח. את שירותו הצבאי סיים בדרגת סמ"ר בשנת 1971, אולם עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 שב לחזית ולחם כחייל מילואים בגזרה המצרית. לאחר המלחמה שב לשירות קבע והשלים בהצטיינות קורס קצינים.

    בסוף שנות השבעים מונה למפקד סיירת הצנחנים, עליה פיקד במסגרת מבצע ליטני. בהמשך שירת בסיירת מטכ"ל, ובמלחמת שלום הגליל (1982) לחם כסגן מפקד הסיירת. לאחר מכן כיהן כמפקד גדוד בצנחנים וכסגן מפקד חטיבת הצנחנים.

    בשנת 1986 נפצע במהלך היתקלות עם מחבלים, ולאחר שהחלים יצא ללימודים מתקדמים במכללה לפיקוד ומטה בקימברלי, אנגליה. עם שובו לפעילות הועלה לדרגת אלוף משנה וכיהן כמפקד סיירת מטכ"ל. בתום כהונתו השלים תואר ראשון במדעי המדינה מטעם אוניברסיטת חיפה.

    בשנת 1990 היה למפקד חטיבת הצנחנים, וכעבור שנתיים מונה למפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון (אוגדת איו"ש) בדרגת תת אלוף. בשנת 1993 היה למפקד בסיס אימונים ליחידות שדה בצאלים, ומפקד אוגדה משוריינת. בשנת 1995 הועלה לדרגת אלוף וכיהן כראש אגף המודיעין.

    ב-1998 היה לאלוף פיקוד המרכז. שנתיים אחר כך מונה לסגנו של הרמטכ"ל דאז, רב אלוף שאול מופז. בתום כהונתו של זה מונה ב-9 ביולי 2002 לרמטכ"ל ה-17 של צה"ל.


    שירות כרמטכ"ל

    הרמטכ"ל משה יעלון בסיור שטח.יעלון מונה לרמטכ"ל ביולי 2002, חודשיים לאחר מבצע חומת מגן, הפעולה הישראלית המאסיבית ביותר נגד הטרור הפלסטיני במסגרת אינתיפאדת אל אקצה. מטלתו העיקרית הייתה להמשיך את המלחמה בטרור הפלסטיני ולהכילו. שני סגנים כיהנו תחתיו: תחילה האלוף גבי אשכנזי, ולאחריו מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף דן חלוץ, אשר נבחר במרץ 2005 להחליף את יעלון בתפקידו כרמטכ"ל.

    בשנתיים הראשונות לכהונתו של יעלון, גל הטרור שמקורו בגדה המערבית הלך ודעך, במידה רבה הודות לסיוע השב"כ וגדר ההפרדה. ערי השרון והצפון, שסבלו בשנים הקודמות מפיגועי התאבדות רבים, נהנו משקט יחסי לאורך 2004. ברם, גזרת ירושלים נותרה פרוצה במידה רבה, ובעיר אירע מספר רב של פיגועים קשים.

    עם זאת, ברצועת עזה המצב הלך והסלים במהלך 2004, וישובים ישראלים רבים - לרבות העיר שדרות שבתחומי הקו הירוק - ניצבו תחת איום מטחי רקטות הקסאם ששוגרו מהרצועה. תחת יעלון נוהלו מספר מבצעים גדולים בתחומי הרצועה (אף שגם הגדול שבהם, מבצע ימי תשובה, לא דמה בהיקפו למבצע חומת מגן), במהלכם חדרו כוחות קרקע של צה"ל אל שכונת זייתון, רפיח, בית חאנון, ג&#39;אבליה וחאן יוניס על מנת להרוס מחרטות קאסמים, מעבדות נפץ ומנהרות הברחה. במבצעים אלה נהרגו מאות מחבלים, אך גם עשרות חיילי צה"ל (כ-13 חיילים נהרגו במסגרת "אסון הנגמ"שים"). ברפיח הרס צה"ל מאות בתים בניסיון לפגוע במנהרות ההברחה, אולם נחל הצלחה חלקית בלבד. ארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת קשה על ההרס ברפיח ודחו את טענת צה"ל לפיה הדבר היה בבחינת כורח צבאי.

    במקביל, נאלץ יעלון להתמודד עם קשיים שאינם מבצעיים במהותם. הדחתו את מפקד אוגדת עזה, תא"ל שמואל זכאי, בעקבות כשלונו של זה בבדיקת פוליגרף בדבר הדלפות מידע לתקשורת במבצע ימי תשובה, עוררה מחלוקת רבה בציבור ובדרג המדיני. בתקופתו חל גידול ניכר בתופעת הסרבנות - תחילה משמאל (פציפיסטים ו"סרבני מצפון"), אולם מאוחר יותר - ובעיקר עם התגבשותה של תוכנית ההתנתקות מחבל עזה - גם מימין (סרבני פינוי התנחלויות). כמו כן התמודד מול ביקורת שוטפת על שחיקת מוסר הלחימה הצה"לי בעקבות האינתיפאדה, כפי שבא לידי ביטוי, למשל, בתקרית וידוא ההריגה לכאורה בילדה אימאן אל המס (שבסופו של דבר הופרכה והנאשם העיקרי זוכה), בהתעללות חיילים בגופות מחבלים ובחיכוכים גוברים עם האוכלוסייה הפלסטינית במחסומים.

    אף על פי שבחירתו של יעלון כרמטכ"ל עמדה בסימן "מינוי רמטכ"ל לא-פוליטי", יעלון נקלע לשורת תקריות מביכות בעקבות התבטאויות שונות, שהיו בעלות אופי מדיני מובהק. בין השאר הוא צוטט (שלא במדויק) ב־3 ביולי 2003 כאומר "ניצחנו" בהתייחסו לתוצאות האינתיפאדה, שנים לפני סיומה. הוא התבטא כנגד ידה הקמוצה של ממשלת ישראל כלפי אבו מאזן בתקופת כהונתו כראש ממשלה, וכן טען שנסיגה חד צדדית מרצועת עזה מהווה "רוח גבית לטרור". בנוסף, טען כי על ישראל לשחרר יותר אסירים פלסטינים במסגרת המחוות מול אבו-מאזן. הרמטכ"ל אף רמז מספר פעמים כי הוא מתנגד למעורבות היתר של שר הביטחון שאול מופז בעניינים פנים-צבאיים, וכן התעמת פעמים אחדות עם חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בראשות ח"כ יובל שטייניץ. למרות כל אלה, יעלון היה שותף מרכזי בהכנות לקראת תוכנית ההתנתקות.


    סיום כהונתו
    בפברואר 2005 חולל שר הביטחון, שאול מופז, סערה במערכת הצבאית והפוליטית, כאשר הודיע כי לא יענה לבקשתו של יעלון להאריך את כהונתו בשנה נוספת וכי הלה יסיים כהונתו ביולי 2005, מועד יישום תוכנית ההתנתקות. רבים ראו בצעד חסר-תקדים זה שיאה של המתיחות בין האישים, שסבבה סביב חילוקי דעות מקצועיים ואישיים כאחד. ראש הממשלה אריאל שרון אישר זאת באומרו כי "הרמטכ"ל לא ממשיך בגלל יחסי העבודה עם מופז." יעלון, שנתן ביטוי לעלבון שחש במספר כלי תקשורת, תמה על פשר הדחתו ובמרץ 2005 קרא להקמת ועדת חקירה שתבחן מדוע לא הוארכה כהונתו.

    כהונתו של יעלון הסתיימה ב-1 ביוני 2005. החליף אותו סגנו, האלוף דן חלוץ. ב 30 במאי השתתף יעלון במפגן צניחה לציון 60 שנה לניצחון בעלות הברית במלחמת העולם השניה, יחד עם קצינים ולוחמים מבעלות הברית, ובכך חתם 37 שנות שירות בצה"ל.


    הבעת עמדות פוליטיות לאחר פרישתו
    לאחר פרישתו מתפקידו, הביע יעלון בצורה ברורה את התנגדותו לתוכנית ההתנתקות, ולחזרה לגבולות 67. כבר בראיון פרישה לארי שביט בעיתון הארץ (ה-5 ביוני 2005) אמר יעלון שהפלסטינים - לרבות אבו מאזן - לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל, ועדיין מחפשים דרכים להשמידה. הוא הזהיר מפני גל טרור שיפרוץ לאחר ביצוע תוכנית ההתנתקות שיכלול פיגועי התאבדות וירי רקטות על ערים ישראליות, לרבות ירי קסאמים מצפון השומרון. יעלון גם קבע שפתרון "שתי מדינות לשני עמים" איננו ישים ובמקום להביא לסוף הסכסוך רק יביא לעוד פיצוץ אלים, שכן

    "...אני רואה קושי לייצב מצב יציב של סוף סכסוך בתוך הפרדיגמה הזאת".
    "מדברים על מדינה פלסטינית בת קיימא. Viable Palestinian State. באירופה אפשר ליצור מצבים כאלה. מונקו, אנדורה, ליכטנשטיין, לוקסמבורג. אבל כאן המצב אחר. לצד הפלסטיני אין תחושת עד כאן. גם בגבולות 67&#39; אין לו תחושת עד כאן. הוא מדבר על צפת ועל חיפה ועל תל אביב. וגם מבחינה כלכלית יהודה שומרון ועזה אינם מדינה בת קיימא".
    בנאום בכנס הרצליה (23 בינואר 2006) אמר, כי ישראל לא יצרה הרתעה אמינה מפני הרקטות, וכי הנסיגות החד-צדדיות נתפשות כבריחה מהאיום זה. כן תקף כל נסיגה המתבצעת בטרם הכירה הרשות הפלסטינית בישראל כמדינה ריבונית, כאשר לדעתו המהומות בספטמבר 2000 נועדו להתחמק מהכרה כזו. כן אמר:

    "אי-הנכונות הערבית להכיר בישראל היא המקור להפעלת האלימות נגדה משחר הציונות ועד היום. כל עוד מרכיב זה לא ישתנה, ישראל תהיה מועדת לאלימות. גבולות 67&#39; אינם נותנים מענה בטחוני לא לאיום טרור של רקטות ומתאבדים ולא לאיום של התקפה קונבנציונאלית... כדי לעמוד מול טרור מבלי להיכנע, חשוב לבצר את גבולותנו התודעתיים ולחזק את אמונתנו בצדקת הדרך, וזאת בניגוד למגמה הקיימת היום".
    ב-7 במרץ, בנאום שנשא יעלון במכון הדסון בוושינגטון התייחס יעלון לתוכנית הגרעין האיראנית ואמר ש"ברור שיש לישראל תוכנית צבאית למתקפה באיראן". יעלון הוסיף שלישראל יש יכולת מלאה להוציא אותה לפועל ולפגוע באופן ממשי בתוכנית הגרעין.




    <center>דן חלוץ ( 1948 )</center>

    [img]http://glz.msn.co.il/NR/rdonlyres/eo35rilndrxkmmydsugseoa5xt5gvonw7hjxob3kblvxgkzni2 lnphz4iij2jlrx2o3234c7qh5qgp/halutz.jpg' border='0' alt='תמונה מצורפת'>

    דן חלוץ, רמטכ"ל צה"לרב אלוף דן חלוץ (נולד ב-1948), הרמטכ"ל ה-18 של צה"ל. מפקד חיל האוויר לשעבר.





    קורות חייו
    דן חלוץ נולד ב-1948 במושב חגור שבשרון, בן ליוצאי איראן. הוא למד בבית הספר התיכון ברנר בפתח תקווה וקוגל בחולון. סיים תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב .

    דן חלוץ נשוי ואב ל-3 ילדים, ומתגורר בתל אביב, בשכונת צהלה.


    שירותו הצבאי

    טייס קרבי
    דן חלוץ התגייס ב-1966, סיים קורס טיס כטייס קרב ב-1968 ואחר כך שרת כטייס מיסטר וווטור. בסוף 1969 עבר לטייסת "האחת", טייסת הF-4 פאנטום הראשונה בחיל האוויר. חלוץ לחם כטייס במלחמת ההתשה והשתתף ב-40 גיחות. לאחר מלחמת ההתשה שרת כמדריך בבית הספר לטיסה. השתחרר מצה"ל באוגוסט 1973 בדרגת סרן, אך שב לשרות עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973 ושרת במלחמה כטייס פאנטום. במהלך המלחמה השתתף ב-43 גיחות והפיל שלושה מטוסי אויב. בשנים 1978-1975 שרת כסגן מפקד טייסת פאנטום. השתחרר שוב ב-1978 ולמד לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב.

    חלוץ חזר לחיל האוויר ב-1982 בזמן מלחמת לבנון. הוסב להיות טייס F-16, ובהמשך חזר ב-1984 לפאנטום כמפקד טייסת. ב-1986 מונה לעמוד בראש היחידה המבצעית בפרויקט הלביא. בשנים 1991-1988 שימש כראש מחלקת אמצעי לחימה במטה חיל האוויר. בשנים 1993-1991 פיקד על בסיס חצור של חיל האוויר. בשנים 1995-1993 שימש כראש להק אוויר במטה חיל האוויר. ב-1995 מונה לראש מטה חיל האוויר. ב-1998 הועלה לדרגת אלוף ומונה כעוזר ראש אג"ם (אגף המטה). מ-1999 שימש כראש אגף המבצעים במטה הכללי ובאפריל 2000 מונה לתפקיד מפקד חיל האוויר.


    מפקד חיל האוויר

    מטוס קרב סופה F-16I שצורף לחיל האוויר בתקופת חלוץ, ונועד לשדרג את יכולותיו האסטרטגיות.במסגרת תפקידו כמפקד חיל האוויר ביצע חילוץ שינויים מקיפים בחיל האוויר וזכה להערכה רבה מקציני החיל. בתקופתו נרכשו מטוסי F-15I ו F-16I המסוגלים לתקוף מטרות בטווחים ארוכים בכל תנאי מזג האוויר. כמו כן, הרחיב חלוץ את השימוש בכלי טייס בלתי מאוישים (ובפרט: מזל"טים) והידק את שיתוף הפעולה עם כוחות היבשה (דבר שבא לידי ביטוי משכנע במבצע ימי תשובה). בתקופתו ביצע חיל האוויר מאות סיכולים ממוקדים שבהם נהרגו עשרות בכירי טרור פלסטיניים, אך נהרגו גם לא מעט פלסטינים עוברי אורח. רוב הסיכולים בוצעו באמצעות מסוקי קרב אך במספר מקרים הוטלו פצצות ממטוסי F-16.

    בנוסף, פעל חלוץ לשיפור התרבות הארגונית של חיל האוויר ולהקטנת מספר תאונות האימונים, התאונות המבצעיות והתקלות הטכניות בחיל. מאמציו נשאו פרי ובתקופתו מספר התאונות בחייל היו בודדות. חלוץ השיג השג נדיר של שנתיים וחצי ברציפות שבהם לא התרסק אף כלי טיס של חיל האוויר. [1]

    את כהונתו כמפקד חיל האוויר חתם חלוץ בפיקוח על חיסולו של מייסד החמאס אחמד יאסין ב-22 במרץ 2004 מטילים שירו מסוקי AH-64 אפאצ&#39;י.


    הדרך לרמטכ"לות
    באפריל 2004 סיים את תפקידו כמפקד חיל האוויר ומונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל. בפברואר 2005 הודיע שר הביטחון שאול מופז כי חלוץ ימונה לתפקיד הרמטכ"ל, ויחליף את משה יעלון, שכהונתו לא הוארכה בשנה נוספת כמקובל.


    חיסול סאלח שחאדה והתבטאויות חלוץ בעקבותיו
    ב-22 ביולי 2002, בזמן ששירת כמפקד חיל האוויר, הפציץ חיל האוויר מבנה בעיר עזה במטרה לפגוע בבכיר החמאס סאלח שחאדה. בהפצצה נהרגו מלבד שחאדה גם 14 אזרחים ובהם ילדים. בציבור ובתקשורת נשמעו קולות שהאשימו את טייסי חיל האוויר בפשעי מלחמה, ועל כך שהאחראים לפעולה צריכים להישפט בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. מספר פעילי שמאל קיצוני אף ריססו כתובות נאצה על מכוניות של טייסים. בעת ביצוע פעולת החיסול שהה חלוץ בחו"ל ולא היה מעורב בקבלת ההחלטה לבצעה.

    בכתבה שפורסמה על חלוץ במוסף הארץ ב-23 באוגוסט [2] צוטט חלוץ באומרו לטייסים שהשתתפו בפעולה:

    "חבר&#39;ה, תישנו טוב בלילה" אמר לטייסים ולנווטים. "גם אני, אגב, ישן טוב בלילה. לא אתם בוחרים את היעדים ולא אתם בחרתם את המטרה במקרה שלפנינו. אינכם אחראים לתוכן המטרה. הביצוע שלכם היה מושלם. מעולה. ואני חוזר ואומר - שום בעיה לא מוטלת לפתחכם בעניין הזה. עשיתם בדיוק את מה שהונחיתם לעשות. לא חרגתם מילימטר ימינה או שמאלה. וכל אלה שיש להם בעיה עם זה, שיתייצבו מולי".
    בתשובה לשאלת המראיינת בנוגע למידת הרגשנות שטייס צריך לגלות, ענה לה חלוץ:

    "אם את בכל זאת מאוד רוצה לדעת מה אני מרגיש כשאני משחרר פצצה, אז אני אומר לך: אני מרגיש מכה קלה באווירון, כתוצאה משיחרור הפצצה. כעבור שנייה זה עובר, וזה הכל. זה מה שאני מרגיש".
    בעקבות דבריו של חלוץ התעוררה סערה ציבורית. קבוצה של אנשי רוח מן השמאל, בשיתוף עם תנועת "יש גבול" הגישו עתירה לבג"ץ בדרישה לפתוח בחקירה פלילית בעניין הרג הילדים, ואחר כך דרשו לעכב את מינויו של חלוץ לתפקיד סגן הרמטכ"ל עד שתפתח חקירה שכזו. [3]

    בג"ץ הורה לחלוץ להבהיר את עמדתו בסוגיה, וחלוץ הגיש תצהיר ובו הסביר כי הדברים אינם משקפים את עמדתו המוסרית:

    "העובדה שנהרגו אזרחים לא מעורבים וילדים חפים מפשע, מעציבה מאוד. אני מצר על-כך. (...) [מדיניות חיל האוויר היא] להפעיל את העוצמה המינימלית ההכרחית להשגת המטרה המבוקשת. (...) אם מישהו מהשותפים לאותו מבצע היה יודע מראש שאלה תהיינה התוצאות הטראגיות - המבצע לא היה מאושר. עדות לכך היא שהמבצע המדובר לא אושר מספר פעמים קודם לכן, בגין הידיעה שקיימת אפשרות לנוכחות חפים מפשע בקרבת הטרוריסט סלאח שחאדה. (...) התייחסתי באופן ערכי לחלוקת האחריות בין המפקד ופקודיו, בין הטייסים ובין אלה ששלחו אותם למשימה, ולכן אמר להם שישנו טוב בלילה".
    בג"ץ דחה את הבקשה לעיכוב מינויו של חלוץ בינואר 2005, תוך כדי מתיחת ביקורת מסוימת על דבריו [4]. המחאה כנגד חלוץ נשארה מוגבלת בעיקרה לשמאל וזכתה לגינויים מהמרכז והימין.


    כהונתו כרמטכ"ל
    ב 1 ביוני 2005 מונה דן חלוץ לרמטכ"ל ה-18 של צה"ל (החליף את משה יעלון). חלוץ הוא הרמטכ"ל הראשון שעשה את מרבית שירותו בחיל האוויר (גם הרמטכ"ל החמישי, חיים לסקוב, שירת כמפקד חיל-האוויר, אך לא צמח בחיל).

    אחת המשימות המרכזיות של צה"ל בתקופת כהונתו הייתה ביצוע תוכנית ההתנתקות (פינוי תושבים מרצועת עזה ומצפון השומרון). הפינוי אמור החל ב-15 באוגוסט 2005 במבצע יד לאחים וב-17 באוגוסט החל הפינוי הכפוי. חלוץ שלח פרסם מספר אגרות ופקודות יום בנוגע לביצוע ההתנתקות וטבע את הסיסמה "בנחישות וברגישות" כאפיון של גישת צה"ל למבצע ההתנתקות. חלוץ גם הקפיד להתייחס להתנתקות לא כמבצע צבאי כנגד אויב שיש לנצח אלא כמשימה מול אחים שיש לבצע. בסופו של דבר, בוצע הפינוי ללא נפגעים וברובו המוחלט ללא אלימות. על כך זכו חלוץ, צה"ל והמשטרה לשבחים רבים - הן על האיפוק של הכוחות המפנים והן על הארגון המופתי. [5] חלוץ גם הקפיד לחלוק שבחים למתנחלים והנהגתם על פעולתם להובלת מחאה לא אלימה והרגעת הרוחות, אך הביע ביקורת קשה על האירועים האלימים בכפר דרום וצפון השומרון מצד נוער הגבעות.







    חבר&#39;ה תריצו לי בתגובות אני מת&#33;&#33;&#33;&#33;&#33;&#33;&#33;&#33;&#33;&#3 3;&#33;&#33;
    גף ה' צוות 2 כבוד ועוצמה!!



    טוסו בחכמה הכו בעוצמה!


+ הגב לאשכול
עמוד 1 מתוך 3 123 אחרוןאחרון

מידע אשכול

משתמשים הגולשים באשכול זה

ישנם כרגע 1 משתמשים הגולשים באשכול זה. (0 משתמשים ו-1 אורחים)

הרשאות פרסום הודעות

  • אתה לא יכול לפרסם אשכולות חדשים
  • אתה לא יכול לפרסם תגובות
  • אתה לא יכול לצרף קבצים
  • אתה לא יכול לערוך את הודעותיך


סרטים לצפייה ישירה · משחקי דפדפן · משחקים להורדה · האבקות · פורום קידום אתרים · משחקים · אחסון אתרים