תקליטונים

תקליטונים היו אמצעי האחסון הבלעדיים והשימושיים ביותר במהלך העבודה על המחשבים שלנו בשנות השמונים ובשנות התשעים של המאה העשרים. קשה מאד לשכוח תקליטונים אלה, שהיו מורכבים מדיסק קטן העטוף בשכבת פלסטיק שחורה. תקליטונים של שנות השמונים היו בעיקרים גדולים ונכנסו בכונן המחשב, ולאחר מכן במהלך שנות התשעים, הוחלפו תקליטונים אלה בתקליטונים קטנים וקשיחים יותר.

באותן השנים לא היו אלטרנטיבות אחרות לאותם תקליטונים ולכן הם היו האמצעי היחיד שהיה ניתן לאחסן עליו קבצים ופריטים נוספים מהמחשב. הבעיה העיקרית שהיתה להם בזמנו היא שהם יכלו להכיל רק כמות מועטה של נפח זכרון כשל 720 קילובייט או לאחר מכן, 1.44 קילובייט, ולכן כדי להעתיק מסמכים לתוך תקליטונים אלה, היינו לעיתים זקוקים ליותר מתקליטון אחד ולעיתים, מסמך גדול במיוחד לא היה נכנס לתקליטון אחד, כך שהיינו צריכים להכניס אותו לכמה תקליטונים נפרדים. המשתמש הרגיל במחשב ובתקליטונים לא היה רואה זאת כבעיה באותם הזמנים, מכיוון שזה היה הפתרון האחסון היחידי, אך מומחי מחשבים צפו והבינו את הבעייתיות שבדבר, כך שהחלו לפתח אלטרנטיבות אחרות.

חסרון נוסף ומרכזי שעמד בפני תקליטונים היה אורך חייו וגם הפקת בירה ונשירה. התקליטון שהיה מצופה בפלסטיק לרוב, היה חשוף למפגעים רבים כתוצאה מחום או לחות והיה יכול להפגם לחלוטין, כך שלא היה ניתן להשמש בו שוב או להעלות את הקבצים שהועברו לתוכו. מספיק שהמחשב שלכם עמד ליד החלון והיה חשוף בחלק מהיום לאור השמש, הדבר יכל לפגום בחלק מהתקליטונים שהיו בסביבתו.

כיום ישנם אמצעי אחסון חדישים שהחליפו את האחסון לתוך תקליטונים והם הדיסקים אליהם אפשר לצרוב קבצים וכמובן, הדיסק און קי, שהוא קטן, נייד ונוח וניתן לרכוש אותו בנפחים שונים בהתאם לשימוש שלנו. ככל שעבר הזמן ועלו האלטרנטיבות, הפסיקו לייצר בהדרגה מחשבים עם כוננים אשר מיועדים להכנסת תקליטורים, וכנראה שאפשר כבר לזרוק את אלו שעוד שמרנו.