ילדות קשה

בזמן האחרון אני שמה לב יותר ויותר כמה הזדקנתי. אני לא מבינה איך השנים עברו כל כך מהר ובעיקר מוצאת את עצמי מתגעגעת הרבה. אני לא בדיוק יודעת למה.
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה שמעתי רעש של ממטרות למשל. איזה דבר דבילי זה... אבל מאז שהייתי בת עשר בערך אני חושבת שלא שמעתי רעש של ממטרה עובדת. לא ראיתי ראשן כבר 20 שנה בערך, וכילדה הקדשתי שעות רבות לצייד של היצורים האלה, גם צפרדע לא ראיתי שנים. לא חפרתי באדמה וחיפשתי שלשולים, לא קפצתי מגגות עם שמיכת פיקה כמצנח, לא בניתי מחנות ולא טיפסתי על עצים. נכון, יש דברים שכמבוגר אתה פשוט לא עושה, אבל משהו בחופש הזה חסר, אני מאמינה שלכולם.
אני לא אשכח פעם אחת שקפצנו מהגג של השכנים שלנו, פרסנו מזרונים על הדשא לרכך את הנחיתה, ואני, הקטנה והבת היחידה שבחבורה, קפצתי ועפתי קדימה אל תוך הקיר, ושברתי את השן הקדמית. לקחו אותי אל רופא שיניים תורן שלא התרגש יותר מידי ואמר שנחכה כבר שתיפול השן (שן חלב) ואין צורך לעשות דבר. הוא היה רגיל לפציעות כאלה באזור שלנו. בדיוק שבועיים לפני כן חברה של כרמית שברה שן כשהלכנו על צינורות מתכת והיא החליקה. גם אותה לקחו לרופא שיניים, אבל לצערה בגלל שהיא גדולה ממני והתחלפו לה השיניים, היא הייתה צריכה טיפול יותר רציני.
מבחינתי מרפאת שיניים היתה מקום נחמד, הייתה שם אחות בשם סלמה שהייתה מחלקת לנו סוכריות, לפעמים אפילו שרק ליוונו את האחים שלנו. אבל אין ספק שהרופא שיניים שלנו סבל הכי פחות מבין הרופאים, מה זה שן שבורה לעומת עצמות שבורות ופתיחת הסנטר אחת לשנה...
לסיכום, נראה לי משבר גיל שלושים הגיע, מקווה שהוא יעבור בקלות יחסית.