אפיקומן בדיור המוגן

שלום חברים זו שוב צפרירה ורציתי לדבר איתכם על חג פסח הממשמש ובא. הפסח הגיע ואיתו הוצאות וטרחה רבה, כל המשפחה והנכדים החמודים באים ובגילנו זה כבר קצת קשה. אמנם אני צעירה ברוחי אבל בלי עזרת הצוות של דיור מוגן לא הייתי מסתדרת בחג הזה. הצוות האדיב של הדיור המוגן בירושלים דואג גם להביא לי את המצרכים, גם לסדר וגם לנקות אחר כך. עזרה נוספת אני מקבלת מהמשפחה שמגיע לבקר אותי בדיור המוגן ולהתארח, ובעיקר ביתי הבכורה חגית. גם הנכדות דנה ורותם עוזרות לי מאוד אבל האחרים בעיקר באים לאכול והולכים- ממש חסרי התחשבות. הכי לא מתחשב זה הבן שלי צחי, הוא רק מגיע לבית דיור מוגן לאכול ואחרי חצי שעה בורח עם האישה והילדים. אני שואלת את עצמי בשביל מה לי לטרוח ככה, מה הוא כבר לא אוהב את אמא שלו יותר?! מה לא גידלתי אותו שהיה קטן... אז עכשיו שאני מבוגרת ויושבת בדיור המוגן אז אני כבר לא בן אדם?! אין לי רגשות?! ממש מעליב ופוגע. טוב... סליחה שערבתי אתכם לא התכוונתי לפגוע ברוח החג שלכם- בסך הכל מאוד נחמד ברחבי הדיור המוגן בחגים ואין לי באמת תלונות (עד כמה שקשה להאמין...). אבל באמת מה כבר רע... כל החברים שלי והצוות של דיור מוגן נמצאים תמיד בסביבה ובאים כל המשפחות של החברים אז תמיד יש משהו לעשות. אני באמת שמחה שהגעתי לדיור מוגן כי בטוח הייתי משתגעת בבית ומשגעת את כולם... ככה זה אני קצת היפראקטיבית אומרים.
אגב לפני החג כולנו יחד ניקינו את הדיור המוגן עם הצוות בכדי שלא יישאר אף גרגיר חמץ. זה היה מאוד נחמד כי האמת שלא ידעתי מה לעשות עד שמגיעים האורחים לבקר אותי בדיור המוגן. ההמתנה השאירה אותי במתח נוראי וזה קצת העסיק אותי וגם את האחרים שציפו לאורחים. בחג הזה עשינו השנה כמו בכל שנה את יוזמת האימוץ של חבר שאין לו משפחה שתבוא לבקר אותו בחג בדיור המוגן או מחוצה לו. אני אמצתי את יחיאל ושרה שהיא ניצולת שואה ואין לה משפחה. אצל יחיאל המשפחה לא בקשר כבר הרבה שנים אז הוא די בודד רוב השנה בדיור המוגן. אני כבר לא יכולה לחכות לערב החג... ואתם?