סתם שיחה

תוך כדי כל ההתרגשות לגבי ההחלטה שלנו, יצא לנו לדבר קצת אתמול לגבי הכל. סך הכל הריון ולידה הם צעד עצום, ולמרות שאנחנו הרבה זמן ביחד, פתאום זה הופך לאמיתי וקצת מפחיד. שנינו יודעים שהחלק האמיתי והעיקרי והחשוב הוא אחרי הלידה של התינוק, אבל דווקא בגלל שאנחנו עוד לפני, השיחה נסבה סביב הנושא של הריון, אבל בעיקר לידה. הרבה אנשים לא מבינים מה השריטה שלי לגבי לידה, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי (מגיל מאוד צעיר) יש לי פחד אמיתי מלידה. אני לא יודעת עד הסוף להסביר מאיפה הוא מגיע, או למקד את הפחד מאחד משלבי הלידה- ז"א אם הפחד הוא מכאבי הצירים, או מהלידה עצמה או אחרי הלידה. אני לא עד הסוף יודעת. זה לא שיש לי סף כאב שונה מאחרות, אני לא סובלת מרגישות יתר, ומשתדלת להיות גיבורה רוב הזמן, אבל אני ממש מרגישה שלידה זה משהו שאני לא אצליח לעבוד, שאני לא אצליח להתמודד איתו. דיברנו על זה אתמול, ויהונתן אמר לי שהוא יהיה שם, וההורים שלי יהיו, ושזה רק חלק קטן אם מסתכלים על התמונה הכוללת... זה נכון, אבל הייתי מעדיפה לעמוד לידו וללוות אותו שתינוק יוצא לו מה.... בסופו של דבר, לא משנה כמה אנשים יהיו מסביב, מי שעובד רת הלידה זו רק האם (והתינוק), הכאבים הם שלה, המאמץ שלה, ואני מפחדת להיות שם מאוד לבד. אני משערת שבשביל הריון ולידה ראשונים זה טבעי יחסית, אבל זה מדיר שינה מעיני, עוד לפני הכניסה להריון, ולא בא לי להעביר את כל תקופת ההריון במתח וחרדות לקראת הלידה. דיברנו על לקחת קורס הכנה ללידה, או דולה כזאת, תומכת הריון שתלווה אותנו, אבל אני מפחדת שזה רק יגביר את החרדה שלי...
כל המחשבות האלה גורמות לי להרגיש שאולי אני לא מוכנה עדיין לעשות תינוקות, אולי אני עוד לא שם. אולי אני אהיה אישה הרה חרדתית שתהפוך להיות אם חרדתית, וזה יהיה הכי עצוב מבחינתי. במקום להיות נרגשת אני מוטרדת... כזאת פולנייה.